הבלוג עבר דירה ל-tlv1.co.il

השבוע עובר עליי בקריאה של ספרים תל-אביביים ובכנסים כמו זה שהיה היום על תל-אביב. המפה הקוגניטיבית שעולה בראשי בעקבות כל החשיפה לחומר הזה היא שהעיר הקרוייה תל-אביב-יפו מורכבת למעשה מארבעה חלקים שונים שלא תוכננו להתנהל תחת שלטון מוניציפאלי משותף ומאז חיבורם הם נמצאים בקרבות תמידיים אחד מול השני והם מוגדרים כדלקמן:

1. העיר תל-אביב - העיר תל-אביב “המקורית” היא מה שנתפס עדיין בדיבור הישראלי והתל-אביבי כ”תל-אביב”. זו העיר שמתחילה באזור נוה-צדק, דרך אחוזת בית ותוכנית גדס עד הירקון בגבולות הים ואיילון. זו העיר הכוללת את מבני גדס והחלק שמאיר דיזנגוף כיהן כראש העירייה שלו בימי חייו. שם קרו מרבית הארועים המיתולוגיים התל-אביביים גם בעבר וגם בהווה.

תל-אביב. לעולם לא תסתיים מלאכת הבנייה

2. הפרבר הראשון - דרום תל-אביב - הפרבר הזה כולל את שכונות דרום תל-אביב שעד קום המדינה היו למעשה חלק מהשטח המוניציאפלי של יפו, למרות שאת שירותיהם קיבלו מתל-אביב (הארנונה הלכה אז ליפו). השכונות הכלולות כאן הן קודם כל שכונת שפירא שהייתה הראשונה לקום בשטח מחוץ לתל-אביב עוד ב-1924 וכן פלורנטין, נוה-שאנן, התקווה וכפר-שלם שבכלל הוקמה על חורבות הכפר סלמה אחרי קום המדינה. שכונות אלה ברובן נבנו על-פי קווים אורבניים טובים ברוח שנות ה-20 וה-30, מה שאיפשר להן לקיים הרבה מסחר פנימי (חוץ מכפר-שלם שכאמור הוקמה על חורבותיו של כפר ערבי מאוחר יותר) ורשת רחובות עירונית. תל-אביב לא רצתה לקבל את שכונות דרום תל-אביב לשטחה, אבל בלית ברירה אחרי מלחמת העצמאות הן סופחו לתל-אביב (ואז גם שוכנו פליטים יהודים במה שהיום נקרא כפר-שלם). הנתק ההיסטורי והתרבותי מתל-אביב לא אוחה והתפיסה שעמדה בבסיס הקמתן של היותן שכונות פרבריות בשולי העיר עדיין רווחת הן בקרב השלטון העירוני והן בקרב תושבי דרום תל-אביב ולא נראה שזה ישתנה בעתיד הנראה לעין.

שכונת שפירא. תל-אביב לא רוצה לדעת

3. הפרבר השני - צפון תל-אביב - הפרבר הזה כולל את כל מה שנבנה מצפון לירקון ושייך לתחום המוניציפאלי של תל-אביב-יפו. החלק המערבי של צפון הירקון (רמת אביב) אמנם תוכנן להיות חלק מתל-אביב עוד לפני הקמת המדינה, אבל החלק המזרחי של צפון תל-אביב פשוט נכפה על השלטון העירוני בתחילת שנות ה-50, כמו למשל שכונת רמת החי”ל שהייתה בכלל אמורה להיות חלק מרמת-גן. שכונות עבר הירקון נבנו לאחר שתוכנית גדס הגיעה למימושה, חלקן על אדמות פרטיות (החלק המערבי) וחלקן על אדמות מדינה (החלק המזרחי). בבסיס התפיסה של שנות ה-50 עמדה בנייה “מרווחת” ופרברית ועד היום שכונות אלה מהוות מחסני שינה בלבד, כאשר כל אחת מהן קיבלה את חלקה ומשאביה מתל-אביב על-פי כוחה הפוליטי במהלך השנים.

4. הסוביניר - יפו - סיפוח יפו המוחרבת נכפה על תל-אביב לאחר קום המדינה למרות התנגדות של המערכת העירונית בתל-אביב. הדבר האחרון שתל-אביב רצתה לקבל ולשקם היה עיר ערבית הרוסה. היום יפו היא צל של עיר המשמשת מצד אחד כסוביניר של עיר ים-תיכונית ומצד שני כתזכורת לכך שהייתה גם עיר נוספת בשטח המוניציפאלי של תל-אביב-יפו.

יפו. טובה לצילומים

לסיכום, בראייה היסטורית, תל-אביב כישות עצמאית המסוגלת לקבוע את גבולותיה בעצמה התפתחה בצורה די עירונית עד 1948 והתעקשה בתוקף לא לקבל עליה חלקים נוספים. עם קום המדינה תל-אביב אולצה לקבל שלושה חלקים נוספים - פרבר דרומי, פרבר צפוני ועיר ערבית הרוסה שהגדילו את שטחה הכולל בערך פי שבע, אבל עד היום שלושת החלקים האלה לא הצליחו להתחבר לתל-אביב וליצור ביחד עיר אחת שהיא גדולה מסך מרכיביה, ולמעשה התפיסות העירוניות השונות של ארבעת חלקים אלה מעולם לא יושבו.

אני חושב שבעתיד יצטרכו לקום 4 תת-עיריות שונות (יש ניסיון לא דמוקרטי לעשות משהו כזה עם המשלמה ביפו) כדי שכל אחד מארבעת חלקיה של תל-אביב-יפו יוכל להתמודד עם חלק מהבעיות המקומיות שלו אשר לא ניתנות לפתרון ברמה הכלל-עירונית ובפרט בנושאי החינוך והדיור.

עד כאן פוסט קצר ולא ממצה זה ותודה לאדר’ שרון רוטברד ולירון בלסלב שנתנו לי הרבה חומר למחשבה.

פוסט אורח מאת עינת פודחרני, אשר מסביר כיצד פועלת החברה העירונית “חלמיש”, הארחראית לספק עזרה בפתרונות דיור לשכבות הכי חלשות בחברה בתל-אביב וביפו.

ביום שני, ה- 2.3.09, הגיעו כוחות משטרה לפנות את משפחת מ‘ מביתה. בבית מתגוררים האם וששת ילדיה - הקטנה בת שנתיים, הגדול בן 17 - אותם היא מגדלת לבדה. משפחת מ‘ נכנסה לדירה ממנה פונתה ביוני 2008, לאחר שהמתינה שנים ארוכות לקבלת דיור סוציאלי - לו היתה זכאית - מחברת חלמיש. לאחר ההמתנה הממושכת וקשיים גוברים בתשלום בתשלומי השכירות, החליטה המשפחה לפלוש לדירה סמוכנה למגוריה, השייכת לחלמיש, שעמדה ריקה כשנה שלמה.

הפינוי נדחה ליום רביעי, בעקבות התערבותו של חבר המועצה עומר סיכסק ופעילים מהוועדה העממית היפואית. ביום רביעי הגיעו לבית המשפחה עשרות פעילים, שנענו לקריאת הוועדה, ושהו במקום במשך כל היום. חברי המועצה סיכסק, אהרון מדואל ויואב גולדרינג הגיעו למקום, ושוחחו עם מנכ”ל חלמיש, גיל סער. למרות הלחצים, סירב המנכ”ל לדחות את הפינוי עד למציאת דירה חלופית למשפחה. סיכסק פנה ללשכת ראש העיר ישירות וביקש מרון חולדאי להתערב, אך לא נענה. נוכחות הפעילים הובילה לדחיית הפינוי לשעות הערב המאוחרות. הדחייה איפשרה חיפוש קדחתני והפעלת קשרים למציאת דירה חלופית עבור המשפחה. בשעות הערב נמצאה דירה ביפו - בשכירות גבוהה, אך היחידה שבעליה הסכימו לחתום על חוזה עם המשפחה, ועוד בפרק זמן כה קצר.

בעת החתימה על החוזה, הגיעו מפנים לדירה בליווי שוטרים ויס”מ, ועימם נציגי חלמיש, והחלו לפנות את תכולתה. המפנים סירבו להיענות לבקשת הפעילים להמתין עד חזרת בעלת הבית למקום. בסוף היום נחתם חוזה שכירות ואף התקבלו המפתחות, ולאחר מכן הועברו חפצי המשפחה לדירה החדשה. בעקבות ההתגייסות של האמורים לעיל, המשפחה ניצלה הפעם מהוצאתם לרחוב, אך בעיית השיכון של המשפחה רחוקה עדיין מפתרון.

הסיטואציה אליה נקלעה משפחת מ‘ מהווה מקרה בוחן, אחד מיני רבים, המשקף מדיניות של השלת האחריות של המדינה מתושביה ומזכותם לדיור.כעת עלינו לפעול למציאת פתרון הולם מבחינה כלכלית (ופוליטית) למשפחה, אך לפחות הם אינם מתגוררים ברחוב.

 הרקע לאירועים - איך זה קורה

 משפחת מ‘ נכנסה לדירה ממנה פונתה ביוני 2008. לאחר המתנה של שנים לקבלת דיור סוציאלי - לו היתה זכאית - מחברת חלמיש, החליטה המשפחה לפלוש לדירת חלמיש, שעמדה ריקה כשנה שלמה. חלמיש - חברה ממשלתית שתפקידה לטפל במשפחות זכאיות לדיור סוציאלי - הגיבה הפעם במהירות, וביקשה לפנות את המשפחה מהדירה. בליווי הוועדה העממית ובאמצעות עו”ד רשא עסאף הגישה המשפחה בקשה נוספת לתעודת זכאות, ובפברואר השנה קיבלה את האישור, הכולל סיוע בשכר דירה, במסגרת הסכם עם חלמיש.

הוועדה העליונה של חלמיש דנה בבקשתה של משפחת מ‘ לסיוע בשכר דירה בשלישי בפברואר, והחליטה לאשר לה סיוע בסך של 1,200 שקלים לחודש, בהתחשב בגודל המשפחה והכנסותיה. הפעילה יהודית אילני מסיעת יאפא קיבלה אישור בשיחת טלפון עם מנהל האיכלוס של חלמיש, אלי שחר, שהמשפחה תקבל סיוע של חודש מראש, עוד טרם עזיבת הדירה אליה פלשה, כדי שתוכל לעבור בינתיים לדירה אחרת.

מיותר לציין כי סיוע בהיקף של 1,200 שקלים לחודש אינו תואם את מחירי השכירות ביפו, ועל כן מציאת דירה הולמת במחיר סביר דורשת פעילות בקרב הקהילה וחיפוש אחר תומכים או בעלי דירות שמוכנים לבוא לעזרת המשפחה, דבר שלוקח זמן, ואינו מהווה פתרון אמיתי ארוך טווח.

אין זה מקרה שחלמיש מעדיפה לאשר סיוע לא מספק בשכר דירה על פני המשך מגורים בדירה הנוכחית או בדירה חלופית. חלמיש מקדמת מדיניות המעבירה את האחריות לבעלי הזכאות, ופוטרת את עצמה דרך הענקת סיוע שאינו מאפשר בפועל המשך מגורים בתל-אביב יפו. באופן זה נאלצות המשפחות לעבור לגור בערים אחרות, וחלמיש לכאורה ביצעה את תפקידה.

המקרה הפרטי של משפחת מ‘ היה מקרה בהול, שדרש פתרון מיידי. עם זאת, מקרה זה משקף בעיה מתגברת, עימה מתמודדות מאות משפחות ביפו. לפי נתוני חלמיש, קיימות ביפו 200 משפחות בסטטוס המתנה דומה לזה של משפחת מ‘. לטענת חלמיש, אין בידיה מספיק יחידות דיור כדי לאכלס את המשפחות, והמדינה אינה רוכשת או בונה דירות נוספות, אלא דווקא מוכרת את הקיימות כחלק מתהליך של הפרטה. בנוסף, ממשיכה המדינה למכור נכסי נפקדים, להכניס מיליוני דולרים לקופתה, ולא להשקיע אותם בחזרה באוכלוסייה המקומית, המבקשת לחיות בכבוד בעיר בה נולדה וגדלה.

לאחרונה, הגישה הוועדה העממית בקשת מידע בעזרת חבר המועצה אהרון מדואל לחלמיש, בה היא מבקשת דיווח על מספר הדירות בבעלות חלמיש בתל-אביב יפו ומספר הדירות המאוכלסות כיום. בקשת המידע הוגשה לאחר קשיים ניכרים בקבלת מידע זה מחלמיש, וטרם נענתה. עלינו לדרוש מחברת חלמיש לפעול לטובת הציבור אותו היא מחוייבת לשרת כחברה עירונית, ולא לטובת רווחים מהירים תוך השלת אחריותה כלפי לקוחותיה, תושבי העיר הזכאים לתמיכתה.

במקרה אחר אותו ליוותה הועדה העממית פונתה משפחה מביתה בעג’מי לדירה חלופית בטענה כי “הבית גדול מדי, ויש משפחות גדולות הממתינות בתור”. לאחר פינוי המשפחה, הוצאה הדירה למכרז פתוח ונמכרה לידיים פרטיות. כתושבי העיר עלינו לדרוש מחברת חלמיש לפעול לטובת הציבור אותו היא מחויבת לשרת כחברה עירונית, ולא לטובת רווחים מהירים תוך השלת אחריותה כלפי לקוחותיה, תושבי העיר הזכאים לתמיכתה.

עינת פודחרני חברה בועדה העממית של יפו וכן חברה בסיעה המורחבת של עיר לכולנו

פוסט אורח מאת אדר’ שלומית זוננשטיין

הערת פתיחה של לרמן: הפוסט מתייחס לנתיב התחבורה הציבורית המוצלח שנוצר במקרה בשדרות ירושלים במהלך עבודות התשתית במקום. לא מזמן “הסתיימו” עבודות התשתית והנתיב המהיר נעלם. שלומית זוננשטיין תמשיך לחכות לתחבורה ציבורית יעילה בתל-אביב-יפו.

ביוני 2007 החלו עבודות תשתית של הרכבת הקלה בשדרות ירושלים. העבודות בוצעו במקטעים בצידו המזרחי של השדרה. בכל מקטע נחסם הצד המזרחי לתנועת כלי רכב ואילו הצד המערבי של השדרה היה פתוח לתחבורה ציבורית בלבד. לפי אתר נ.ת.ע כללו העבודות: שינוי תוואי קו מתח עליון, חידוש קו מים ביוב וניקוז, גינון וריהוט רחוב חדש.

בזמן העבודות השדרה נחסמה ע”י גדר ברזל והולכי הרגל נותבו ע”י מעברים לתחנות האוטובוס שהועתקו לצידו המערבי של השדרה, כמו כן נוספו רמזורים שנועדו לאפשר בנקודות מסויימות חציה של הולכי רגל מצד אחד של השדרה לצידו השני, ושילוט שכלל הסבר על מיקום תחנות האוטובוסים ומיקום החנויות שנחסמו כתוצאה מגדר הברזל. מלבד הבילבול שנוצר כתוצאה משינוי מפת השדרה והבלגן הצפוי מכל שיפוץ של רחוב נוצרה בטעות תופעה נוספת לא מכווונת, השדרה הפכה להיות ידידותית במיוחד לנוסעי התחבורה הציבורית.

כאשה העובדת בלב תל-אביב, גרה ביפו ואין ברשותה כלי רכב פרטי, אני נוהגת בכל בוקר לצאת אל השדרה ולקחת אוטובוס למקום עבודתי. עד תחילת עבודות התשתית בשדרות ירושלים הנסיעה כללה עליה לאוטובוס ועמידה בפקק של כ20-40 דקות לאורך כל שדרות ירושלים, כאשר בסוף השדרה אחרי הצומת עם רח’ אילת משתחרר הפקק. כצעד נואש כחלק ממלחמתי בפקקים התחלתי בתחרות עם קו האוטובוס בשד’ ירושלים במקטע שבין רח’ נס לגויים עד רח’ אילת, אני הלכתי על השדרה והאוטובוס נסע במקביל בתוך הפקק האמור, עצוב לומר שהגענו לצומת ביחד. חשוב לציין שעד תחילת עבודות התשתית בשדרה הנסיעה מ 6:00 עד 8:00 בבוקר היתה מיועדת לתחבורה ציבורית בלבד לכיוון צפון, ואכן בשעות האלו הנסיעה היתה מהירה יחסית, אך החל מהשעה 8:00 השדרה היתה פקוקה לפחות עד הצהריים.

ברגע שהתחילו עבודות התשתית  וההתנועה נחסמה לכלי רכב, הפקק נעלם כליל, והנסיעה לאורך השדרה בתחבורה ציבורית היתה לוקחת כ5 דקות! התגשמותו של חזון דוגלי התחבורה הציבורית. אכן ההליכה לאורך השדרה היתה מסורבלת, הסוחרים התלוננו, אך אני הייתי מאושרת  ולא הפריע לי שהורסים את השדרה. אפילו הצלחתי להתעלם מאיי הזבל שנוצרו לאורך השדרה כי לא היו פחים, ואיכות החיים שלי עלתה פלאים. חשבתי לעצמי כך יהיה עם הרכבת הקלה, אכן שיפור משמעותי לאיכות החיים.

לפני כשלושה שבועות הסתיימו עבודות התשתית, כפי שנכתב על השלט המורה על העבודות “סיימנו”. האמת שנבהלתי, סיימו? על מה הם מדברים? הריצוף עוד לא הושלם, תאורת הרחוב שהפסיקה לעבוד עדיין לא שבה, בתחנת האוטובוס שלי אין איפה לשבת (בניגוד למצב הקודם) והשדרה במצב קטסטרופלי. מה שכן הסתיים היו ימי החסד בתור נוסעת בתחבורה הציבורית. התנועה חזרה למצבה הקודם, מה גם שכיום ההסדר של נתיב לתחבורה ציבורית בלבד עד שמונה בבוקר אינו קיים. במשך השבועות שחלפו מאז הספיקו לרצף את הצד המזרחי של השדרה ובתחנת האוטובוס שלי הניחו ספסל ללא כל קירוי (בקרוב חורף). ישנן תחנות שאפילו לא הציבו בהן ספסל, צידה המערבי של השדרה נשאר כפי שהיה לפני תחילת העבודות, ובשדרה לא תראו הולך רגל אחד, פשוט כי זה בלתי נסבל, תאורת הרחוב לא תוקנה (או הוחלפה) ומצבם של פחי הזבל ביפו ככלל ובשדרה בפרט ראויים לפוסט משלהם …

באתר של נ.ת.ע כתוב שהקו האדום יתחיל לפעול ב2012. לא מצאתי פירוט נוסף מתי ימשיכו את העבודות בשדרה וכנראה המצב הזמני של שדרה חצי משופצת ימשך לפחות עד תחילת פעילות הקו האדום ,במקרה הטוב ב2012.

שדרות ירושלים. באמת סיימנו?

מייל ששלח לי הקורא ליאור בעקבות הטרגדיה הזו:

בכל הטורים והבלוגים התל-אביביים מתלוננים על “תעלת בלאומליך” באבן גבירול. מסתבר שמה שקורה בשדרות ירושלים גרוע בהרבה. המטרה של השיפוץ שהערייה מבצעת בחלק הדרומי של השדרה היא הכנת תשתיות לקו הירוק של הרכבת הקלה, שעתיד לעבור מבת-ים דרך השדרה ורק אז לעבור לחלק התת-קרקעי (רק השם, ישו או אללה יודעים כמה נפשות עתיד השיפוץ הזה לקחת איתו). שים לב שבסוף הידיעה יש דיווח על הרוג נוסף. באבן גבירול הערייה התנגדה לרכבת עילית ובכך מעכבת את תכניות הרכבת, בשדרות ירושלים שהן רחוב צר בהרבה, לא נשמעה התנגדות מצד העירייה.

אני גר ברחוב יהודה הימית וכל יום תופס אוטובוס משד’ ירושלים לעיר. אני מקווה (למעשה מייחל) שהעירייה תעשה משהו בנידון, אך קשה לי להאמין.

בכל אופן, זה מזכיר לי את הסיפור של מגדל נחושתן (נווה-צדק אעלק) שבו נהרגו שני פועלי בניין כדי להקים את המגדל המכוער. מעניין בכמה הרוגים ופצועים יהיה צורך כדי שיבינו במשרד התחבורה ובעירייה ששיפוצים בתוך העיר צריכים להתנהל קצת, קצת אחרת.

אגב, לא ראיתי התייחסות שלך לשיפוץ המסיבי של העירייה בכיכר המושבות, לדעתי עוד פספוס של פנינה בעיר. מפרצי המדרכה להולכי רגל היו יכולים להפוך לכיכר מקסימה. השקעה או הגבהה של חלק מהמדרכה בשילוב עם מזרקה, פסל סביבתי או מוקד אחר כלשהו היו יוצרים מרחב עירוני מקסים. במקום זה אנחנו שוב מקבלים ספסלי - אל תנוח פה הומלס יקר שלי (הפעם הם זוגיים ולא ספסל מיטה וחצי כמו בהרצל או באבן גבירול אבל עם ידיות מברזל). נו טוב…

היה אמור להיות פה פוסט על שכונת עג’מי שכולל צילומים של בניינים ותיאור של המרקם האורבני שנשמר בשכונה היפואית. במקום זה יהיה פה תיאור של חוויה שלילית במיוחד שלמזלי נגמרה בשלום, אבל השאירה לי טעם רע בפה, ומחקה את מעט הסימפטיה שהייתה לי ליפו.

נתחיל מבראשית. מצאתי את עצמי בצהרי היום ליד איצטדיון בלומפילד, אחרי שסיימתי לבטל דוח חנייה לפנים משורת הדין, באגף החנייה של העירייה ברחוב שארית ישראל. התלבטתי קלות, והחלטתי שמכיוון שאני כבר ביפו, מוטב שאלך לבדוק את שכונותיה הפנימיות וספציפית את עג’מי שנמצאת באמצע יפו ליד הים, והיא שכונה ערבית ברובה. לא מזמן כתבתי על סיור שהשאיר עליי רושם מאכזב, ובתגובות המליצו לי להעמיק חדור.

ובכן, הגעתי לשדרות ירושלים, והמשכתי לאורכן דרומה עד הצומת עם רחוב ד”ר ארליך. כבר הייתי מוכן להזנחה ולעזובה, ולא התפלאתי לראות הרבה חנויות נטושות בדרך. בד”ר ארליך פניתי ימינה והלכתי עד רחוב יפת. משם המשכתי טיפה על רחוב יפת ונכנסתי לרחוב סלסלה בואך שכונת עג’מי. כמובן, שכמו תמיד המצלמה הקטנה שלי הולכת איתי, עוזרת לי לתפוס את המראות אשר נקרים בדרכי. לאחר מספר צילומים, שמעתי צעדים מהירים ושני גברים הגיעו אליי ותקעו בי מבטים מזרי אימה. הם רצו לראות מה צילמתי, ובמיוחד התרגזו שצילמתי את אחת הסימטאות שם, ודרשו שאמחק את כל התמונות מהמצלמה, כי אחרת יהיה חבל שהמצלמה תיפול ותישבר. מעולם לא חוויתי תחושת איום כזו, לא בישראל ולא במקומות אחרים. כמובן שמיהרתי למחוק את כל התמונות ולמזלי שוחררתי לדרכי והמצלמה בידי. הארוע הזה הוציא לי את החשק להמשיך להסתובב ביפו והתחלתי לעשות את דרכי חזרה לשדרות ירושלים. בדרך חזרה, ראיתי ניידת משטרה עושה את דרכה בתוך עג’מי. הבעייה ביפו היא כנראה הרבה יותר עמוקה, ודורשת יותר מאשר כוחות שיטור בלבד. עליתי על קו 26 ועשיתי את דרכי לעבר תל-אביב, שפתאום נראתה לי בטוחה ונעימה בהרבה.

במקום לנסוע עד הבית החלטתי להפיג את המתח בהליכה קלה וירדתי ליד גן החשמל הקורס. ראיתי שהפאב “לבונטין” נסגר, והמשכתי לכיוון אלנבי. קניתי שני ספרים משומשים באנגלית, ושתיתי פאלודה, אבל גם המתיקות שלה לא מחקה את הטעם המר שהשאירה החוויה המפחידה בסמטאות יפו.

אומרים שתל-אביב הוקמה עם הגב ליפו. נראה לי שיפו מפנה את גבה לתל-אביב. יכול להיות שהייתי נאיבי בהסתובבות שלי לבד באמצע היום בעג’מי, אבל רציתי לראות במו עיניי את המציאות (וגם לתעד אותה). אחרי הכל, לא מדובר ברמאללה או בלוד, כולה יפו. מה שבטוח, עדיין לא מצאתי מקום נחמד דרומית לקיבוץ גלויות.

לפני כשבועיים לקחתי את עצמי וירדתי ליפו ברגל מהבית. התחלתי משדרות רוטשילד ומשם התגלגלתי לכיוון לוינסקי עד שהגעתי לרחוב אילת המזעזע בואך מגדל נוה-צדק. מרחוב אילת (שאולי נקרא כך בגלל שאין בו צל) פניתי לשכונת נגה הקטנה שנמצאת מאחורי תיאטרון גשר. כבר מחוסר הפעילות באזור והשילוב של מסדרון המסחר השומם בפרויקט חצרות יפו הבנתי שהציפיות שלי היו גבוהות מדי. חשבתי לעצמי, בסדר, אז שכונת נגה, למרות שהוציאה לעצמה מין תעודת תושב, אינה מתפקדת, אבל לבטח יפו תוססת.

המשכתי להתקדם והגעתי לשדרות ירושלים. עיקר הפעילות נמצאת בצדי הרחוב ולא בשדרה עצמה. אפשר לקנות אופניים גנובות ובורקסים ולא הרבה יותר מזה בשדרות ירושלים. ברחוב עצמו ישנן הרבה מאוד חנויות סגורות והשדרה עצמה שוממת מאנשים. בחלק מהמקומות השדרה כל-כך צרה ששביל האופניים המסומן עליה מכסה את כולה. כמו כן, השדרה עצמה מוגבהת ב-40 ס”מ לפחות מפני הכביש, מה שמקשה על הולכי הרגל להעפיל אליה. מישהו עשה כאן טעות תכנונית רצינית והדבר דורש תיקון. המשכתי ללכת על שדרות ירושלים עד רחוב יהודה הימית. בדרך נתקלתי במבנה של אלהמברה, שנמכר לא מזמן לטובת נדלן. האמת, חשבתי שיפו עלובה, אבל לא ידעתי עד כמה.

(שדרות ירושלים)

דרך יהודה הימית חציתי לכיוון הים ולאזור יפו העתיקה, כשבדרך ראיתי את המבנה מכוער שבו יושבת גלי-צהל. אם יפו הרגילה מוזנחת, אז יפו העתיקה היא קיטשית ומזויפת בצורה מעוררת בחילה. עשרות גלריות תיירותיות, תיירים, ושלל כלות וחתנים הם מה שנשאר מהעיר ההיסטורית. שום התרחשות עירונית טבעית אין שם. מתחם מופרך ומשעמם שהיתרון היחיד שיש בו הוא התצפית המוצלחת לכיוון תל-אביב. דרך אגב, מישהו יכול להסביר לי למה הם כולם מצטלמים באותו מקום קיטשי ביפו? מה רע בצילומי חתונה בדיזנגוף סנטר?

ואני, כשחשבתי על יפו היו לי בראש רומנטיקה, יופי, אנשים ואותנטיות. האותנטיות היחידה שנתקלתי בה היו מכוניות עם מוזיקה ערבית בווליום של ערסים. טוב, לפחות יש לי את תל-אביב לחזור אליה.

(מתחתנים)