בחזרה לכיכר (אתרים)
18 11 2008בחזרה לעניינים אורבניים. בימים הקרובים אני מקווה לעלות פה כמה פוסטים בנושאים שחיכו זמן רב מדי.
אסתר זנדברג כותבת במאמר בהארץ מלפני חודשיים על כיכר אתרים, וקוראת לשמר אותה. זנדברג אופטימית בעקבות שיפוץ הקולוסיאום ומסבירה על איכויותה הנסתרות של הכיכר שאולי יבואו לידי ביטוי כעת. כיכר אתרים על-פי זנדברג היא לא מקרה אבוד, אלא כישלון של החברה הישראלית להשתמש במבנה-על שתוכנן בשנות ה-60 ונושא את רוח התקופה (מזל שהתקופה הזו עברה). זנדברג נסמכת לא מעט על מאמר של תמר ברגר - “חלקי פטריות בטון נופלים” שנכתב לכבוד התערוכה “יעקב רכטר, אדריכל” שהתקיימה ב-2003 במוזיאון הרצליה. המאמר של ברגר מתייחס לפוטנציאל האבוד של הכיכר, אבל באופן כללי הוא המקום היחיד שבו יש התייחסות חיובית לכיכר המזעזעת הזאת שמראה שגם אדריכלים גדולים יכולים ליפול בגדול.
כך כותבת זנדברג:
“כישלונה של הכיכר הוא אולי קולוסלי אבל כך גם הפוטנציאל האצור בה, כהפסקה היחידה בקו החוף התל-אביבי וכנקודה שבה התנועה נעצרת לרגע מהשעיטה קדימה. מבעד להשחתה, האדריכלות בכיכר מלהיבה, ופרטי הבנייה ומשחקי האדריכלות, גרמי המדרגות הלולייניים ויער הפלא של פטריות הבטון, שמעליהם מתנוססת הצלחת המעופפת של מבנה הקולוסיאום כדרישת שלום מהעתיד (ומאוסקר נימאייר, קיסר הצלחות האדריכליות המעופפות), מציתים את הדמיון היום יותר מאשר אי פעם. באדריכלות הישראלית בת הזמן הנוכחי אפשר רק לחלום עליהם.”
בסיום המאמר זנדברג כבר ממש אופטימית:
“”אנחנו מזילים ריר ממה שאפשר לעשות בכיכר הזאת”, אמרו לפני כמה שנים האדריכלים אריה פרנקו, שי הינדי ורם פאר שפתחו משרד בכיכר (שבינתיים נסגר). כמי שלמדו בחו”ל ושהו תקופות ממושכות מחוץ לישראל, הם היו, כדבריהם, “משוחררים ממטענים ודעות קדומות כמו שיש לאדריכלים כאן”, ולא עיקמו פנים. גם אדריכלים זרים שמגיעים למקום הזה עומדים משתאים. “מה הבעיה לנקות את המפלס התחתון, לסגור אותו בזכוכית, ולמזג ולפתוח קניון”, שאלו אז פרנקו, הינדי ופאר. ובאמת מה הבעיה? גם קניון הוא לגיטימי, אם לא חבל הצלה ממש. ימים יגידו אם הקולוסיאום יהיה מנוף לתחייתה של הכיכר, אבל הספירה לאחור החלה.”
זנדברג מסתמכת על פנטזיה לא-ברורה של שלושה אדריכלים (משוחררים ממטענים ודעות קדומות, לא פחות) שניסו לפתוח משרד במקום המקולקל שנקרא כיכר אתרים וגם הם נטשו אותה כבר. בנוסף היא גם מזכירה את שמו של אוסקר נימאייר, שאחראי למחדל האדריכלי הגדול בעולם - העיר ברזיליה, כמקור של השראה לאדריכלות המופרכת של כיכר אתרים.
כיכר אתרים. מהשגיאות הגדולות של האדריכלות בתל-אביב
כיכר אתרים מופרדת ממפלס הרחוב, לא ניתן לראות את הים מרוב חלקיה, היא חוסמת את שדרות בן-גוריון וקשה להגיע ממנה לטיילת או להיפך. גם אם ישפצו את הכיכר הזו מאה פעמים ויחליפו את החומרים שממנה היא עשוייה הנתונים הבסיסיים האלה לא ישתנו. הכיכר הזו מייצגת בדיוק רב את כל מה שהיה גרוע באדריכלות של שנות ה-60 וה-70 בישראל (ובעולם בכלל), ואולי בזכות העובדה הזו היא ראוייה לשימור.
אני מעוניין להפנות אתכם לפוסט ישן שלי על הלקחים שניתן להפיק מכיכר אתרים, וגם לפוסט בנושא שכתב אדר’ יוסי מטלון. למי שיש זמן מומלץ לקרוא את המאמר של רענן גבאי ואיריס ערבות שמנתח את כישלון הכיכר הזו בפרוטרוט וגם מסביר את השיקולים העיקריים שעמדו מאחורי התכנון: יצירת חניון ונתיב מהיר לאורך רציף הרברט סמואל ומחיקת שכונת הפליטים מחלול. ברשותכם אני מביא שוב את המשפט המסכם של גבאי וערבות:
Atarim Square should be a warning for urban planners working for municipalities to fight first and above all for pedestrian needs, especially in mixed use high density areas aspiring to be part of the centre. And above all to fight for clear, dense and continuous pedestrian grids lined with pedestrian friendly land uses on the pavement level
יש עוד כמה מבני-על שתוכננו בשנות ה-60 וה-70 שבהם הציבור מתקשה להשתמש (ויש בהם את רוח התקופה) - בולטים במיוחד כיכר דיזנגוף המוגבהת והתחנה המרכזית החדשה. מעטים אם בכלל ייצטערו כאשר מבנים אלה יהרסו.
הפסאז’ים המסריחים של כיכר אתרים. כישלון מהיום הראשון
אני מניח שעדיין רחוק היום שבו כיכר אתרים תיהרס ובמקומה ייבנה מרחב עירוני ראוי, בעיקר בגלל אוסף הבעלויות הפרטיות על הקרקע שלה. בכל מקרה, אני מציע להקים בכיכר אתרים את מוזיאון תל-אביב לטעויות אורבניות שבו יהיו דגמים מוקטנים של כל הטעויות האורבניות שנעשו בתל-אביב ובישראל בכלל (כמו מיני-ישראל, אבל יותר כיף). השימוש הכי טוב שאני מכיר לכיכר הזו הוא כנקודת תצפית על השיפוצים של בריכת גורדון.
לינקים לקריאה נוספת:
קטגוריות : ביקורת, תל-אביב, אורבניזם, כיכר אתרים
עכשיו בדיון