הבלוג עבר דירה ל-tlv1.co.il

ביום ששי הקרוב בשעות 11:00 עד 14:00 יתקיים ג’אם ברוח השבת כיכר דיזנגוף על הגשר לא רחוק ממזרקת אגם. כל הפרטים בהזמנה:

הדרישה להחזרת כיכר דיזנגוף למפלס הקרקע הולכת וצוברת תאוצה. בהפגנה למען ביטל ההפרדה המפלסית לפני כחודש היו בכיכר עשרות תושבים (אשר העפילו למפלס של המזרקה שרוב הזמן נטוש), שני חברי כנסת (דב חנין וניצן הורביץ), ושלושה חברי מועצת עירייה (נח עפרון, רוחיק גלעד-וולנר וראובן לדיאנסקי). בהפגנה עצמה נישאו נאומים חוצבי להבות שכמעט מוטטו את הכיכר. בייחוד נעמו לאוזניי דבריהם של הורוביץ וחנין על עיר לאנשים ולא עיר למכוניות. שני חברי-כנסת שמבינים מה זו עיר יכולים כבר להקים שדולה רצינית.

מור גלבוע, איש יקר וראש החזית להורדת הכיכר למפלס הקרקע, מארגן מפגש פעילים בשבוע הבא (יום שני), ב-30 בנובמבר בשעה 20:00. כל הפרטים כאן. אתם גם מוזמנים להצטרף לקבוצה שהולכת וגדלה של המאבק הזה. פרט מעניין נוסף הוא השאלה האם יוקם חניון תת-קרקעי (ומיותר) מתחת לכיכר כשזו תרד אל הקרקע. מעניינת אף יותר היא הסתירה בין דוברות העירייה שמאשרת קיומה של תוכנית כזו לבין חולדאי שבישיבת מועצת העירייה ענה על שאילתא ואמר שאין תוכנית כזו. כך ממש על-פי חן שמש בהעיר. התוכנית להקמת החניון פורסמה מאז גם בידיעות. צר לי על כך שחולדאי שוב נתפס כאן בקלקלתו (וגם חוסר התיאום בינו לבין הדוברות שלו. ממש מביך).

מור גלבוע בחברה טובה

בהערת אגב, ניצלתי את ההזדמנות של ההפגנה בשביל להחליף כמה מילים עם ח”כ ניצן הורביץ. עדכנתי אותו לגבי הצעתו של נח עפרון להקצאת נת”צ באבן-גבירול (הורביץ לא היסס וטען שהוא בעד). ביקשתי ממנו לבדוק את הפער בין הדרך הסביבתית-חברתית שבה הוא פועל לבין הדרך האנטי-סביבתית ואנטי-חברתית שבה פועלת סיעת מרצ המקומית. נקווה שהוא ירד לעומקם של דברים (בכל זאת, כשמרצ בתל-אביב מצביעה בעד המשך שלטון הרכב הפרטי ונגד תחבורה ציבורית זה עלול להשליך גם על מרצ הארצית).

לקריאה נוספת על הכיכר והסיבות להחזרתה למפלס הרחוב מומלצת במיוחד תגובתו של דג כאן. נתראה במפגש הפעילים.

ביום ששי הקרוב ב-13:00 יתקיים הפנינג מחאה המוני במקום שבעבר שכנה כיכר דיזנגוף והיום ישנו גשר עילי להולכי רגל. בהפנינג יקראו אישי ציבור, תושבים וכל מיני אחרים להחזרת הכיכר לעם (בלי לבנות חניון תת-קרקעי נוסף מתחתיה). אחרי שהכיכר תשוב בסופו של יום לעם, העם ישוב גם הוא לכיכר ויבוא לתל-אביב גואל.

יש כמובן ארוע בפייסבוק, ואתם מוזמנים להצטרף גם לקבוצה.

הזמנה להפנינג

עיריית תל-אביב-יפו מפיקה היום ארוע ספורטיבי ונחמד בכיכר צינה דיזנגוף תחת הכותרת “צינה מתעוררת”. אפשר אמנם לתהות האם ארוע ספורטיבי ראוי שיתקיים בחודש יולי במרכז העיר (מכירות בקבוקי המים בפיצוצויות הקרובות ירקיעו שחקים מחר), אבל ללא ספק מדובר ביוזמה לא רעה לתת כבוד למה שהייתה פעם הכיכר המרכזית של תל-אביב והקליימקס אמור להיות במסיבת רחוב משעה 14:00.

בכל מקרה משעה 15:00 מתוכננת גם עצרת המונים (עשרה אנשים ככה) להחזרת כיכר צינה דיזנגוף לעם. אפשר לקוות שאם יעשו מספיק אנשים פעילות אירובית על הכיכר היא תקרוס ותבוא הישועה לצינה.

ברשותכם, קטע היסטורי מ-1978 (השנה בה נחנכה הכיכר בצורת הנוכחית דמויית המחלף) אשר מעלה את הטענה (המשעשעת) כי עכברים הם האחראים להריסתה של כיכר דיזנגוף המקורית:

רק כדי להעמיד דברים על דיוקם (כמה טעויות עשו בטלויזיה של 1978 ) - התחרות לתכנון הכיכר בוצעה ב-1934 והכיכר המקורית נחנכה ב-1938 (ולא כפי שנאמר בסקר שהתחרות בוצעה ב-1941). הגבהת הכיכר בוצעה כדי לתת פתרון לתנועת רכב פרטי בשנות ה-70 כחלק מהעמדת הרכב הפרטי בראש המדרג התחבורתי בעיר (ולא כחלק מתוכנית לחיסול עכברים).

מור גלבוע, ממייסדי החזית להורדת כיכר דיזנגוף בחזרה לעם, הפנה את תשומת ליבי שהקליפ הפותח של היר ווי אר (Here We Are) צולם במרכז העיר - כיכר דיזנגוף לפני שצ’יץ’, שיפמן (אחד מסגניו) ולישר (האדריכל שתכנן את ההגבהה) הרגו אותה.

אז היה ברור “הנה אנחנו כאן, במרכז העיר - אוכלים, מדברים, הולכים, קונים” כמאמר השיר באנגלית. והיום - ירמי אהרון קפלן כבר לא מזמין אותנו לכיכר דיזנגוף. מי ייתן ובמהרבה בימינו כיכר דיזנגוף תחזור למפלס הולכי הרגל ותשוב להיות הכיכר המרכזית של תל-אביב:

כיכר דיזנגוף, אחת הטרגדיות האורבניות הגדולות בתולדות תל-אביב, לעולם לא תצעד לבד. הריני להודיעכם בזאת כי “החזית להורדת כיכר דיזנגוף” תקיים היום ב-20:00 מפגש פעילים ראשון בדרך למימוש היעד - השבת כיכר דיזנגוף למפלס הרחוב ותיקון העוול ההיסטורי שנעשה בשנות ה-70. הכיכר, יצירתה של ג’ניה אוורבוך, עוד תשוב לפעום בליבה של העיר הלבנה.

המפגש יתקיים בדיזנגוף 118 (דירה 7). לפרטים נוספים ניתן לפנות למור גלבוע בטלפון: 052-3626001 או במייל: dizengof.square@gmail.com.

כמו כן, אתם מוזמנים לחתום על העצומה בנושא וכן להצטרף לקבוצת הפייסבוק. בהזדמנות זאת אני שמח להפנות אתכם לפוסט שלי מלפני שנה וחצי, בתקופה בה נראה שהעירייה אוטוטו מחזירה לנו את הכיכר (מאז לא התקדם כלום). בין התומכים בהחזרתה של כיכר דיזנגוף ניתן למנות את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ראש העירייה, רון חולדאי וח”כ ניצן הורוביץ. עכשיו רק צריך לעזור להם (במיוחד לנתניהו ולחולדאי) לבצע.

ביום רביעי האחרון נכחתי בדיון על עתידה של כיכר דיזנגוף. כיכר אשר הספיקה לעבור בינתיים שני גלגולים וצפוי לה כל הנראה גלגול נוסף בקרוב. הדיון התקיים בית האדריכל ובמהלכו נרשם קונצנזוס כמעט מוחלט בין המשתתפים על הצורך בשינוי הכיכר, והחזרתה לגובה הרחוב. לפני שאכנס לפרטים ברצוני לציין שחלק נכבד מהמשתתפים בדיון הינם אנשים שלהם יד ורגל בתכנון של העיר תל-אביב, וביניהם ניתן למנות את: ראש העיר לשעבר, צ’יץ’, מהנדס העיר הנוכחי, חזי ברקוביץ’, מהנדס העיר לשעבר, דני קייזר, ראש בית הספר לאדריכלות, הלל שוקן, ואדריכלית יעל מוריה, אשר משתתפת בהכנת התוכניות לכיכר העתידית, ובין השאר הייתה אחראית על תכנון גן מאיר המחודש.

הדיון נפתח בהופעת אורח של צ’יץ’, אשר במהלך הקדנציה הראשונה שלו הגביהו את כיכר דיזנגוף. זו הייתה פעם ראשונה בה ראיתי את צ’יץ’ נואם ולמרות גילו המתקדם, בהחלט ניתן היה להתרשם מהכריזמה של האיש. לא סתם הוא נבחר ארבע פעמים לתפקיד ראש העיר. צ’יץ’ הודיע שהוא מתנגד בכל תוקף להנמכת הכיכר, למרות שבעבר אמר שהוא מתחרט על ההגבהה שבוצעה בתקופתו. לטענת צ’יץ’ הנמכה של הכיכר חזרה למפלס הרחוב תיצור פקקים קטסטרופליים באזור. בתגובה לדברים האלה, הלל שוקן אמר לצ’יץ’ שנראה שהוא משנה את דעתו לרוב, ואי אפשר לסמוך עליו. הלל שוקן עצמו התנגד להגבהת הכיכר עוד ב-1976. חבל של הקשיבו לו אז.

צ’יץ’ הופך בדעתו

לאחר דברים אלו, עלה לדבר אדריכל יהונתן גולני, יו”ר הועדה המקצועית, שנתן סקירה הסטורית על הכיכר. הכיכר תוכננה ככזו במסגרת תוכנית המיתאר של גדס למרכז תל-אביב. ג’ניה אוורבוך היא האדרכלית שתכננה את מבנה הכיכר המקורית עם הדשא והמזרקה באמצע, אשר נחנכה בשנת 1938, ונקראת על שמה של אשת ראש-העיר הראשון, צינה דיזנגוף. שמה של הכיכר באנגלית הוא Zina Circus. סתם, חשבתי שכדאי שתדעו. הכיכר בצורתה הנוכחית קיימת משנת 1978 בתכנונו של אדריכל צבי לישר.

הגבהתה של הכיכר נועדה לפתור בעיות תחבורה קשות שנוצרו במקום בשנות ה-70. באותן שנים רווחה הדעה שהמכונית היא מלכת העיר. לישראל לא היו מחלפים, ואנשים שחזרו מאמריקה רצו כבישים רב מפלסיים מתקדמים וכך תל-אביב קיבלה מחלף תנועה באמצע העיר. פרויקט ההגבהה של הכיכר בוצע בניהולו של סגן ראש העיר דאז, דוד שיפמן ז”ל, אשר על שמו בין השאר נקראה תחנת הכח “מאור דוד” עד שהוסב שמה.

לאחר ההקדמות עלה לדוכן אדריכל צבי לישר על-מנת להגן על יציר כפיו. צבי לישר טען שהכיכר במתכונתה הישנה חדלה לתפקד והוזנחה, ובכלל אין מקום לכל הנוסטלגיה ורומנטיקה של פעם. טענתו הייתה שהכיכר הישנה הפכה לאי-תנועה בקוטר 66 מ’. לישר הביא תמונות מיום הפתיחה של הכיכר הנוכחית, וטען שבאמצעות הגבהת הכיכר היא הוחזרה להולכי הרגל, ושבתוכניתו המקורית היה תכנון לשתילת עצים לשם מתן צל, ושבסוף זה לא יצא אל הפועל. לישר הוסיף שבכיכר הקודמת השטח שהוקצה להולכי הרגל היה 5,800 מ”ר ושאילו עכשיו להולכי הרגל מוקצים 7,700 מ”ר. מה שהוא לא אמר זה שבשטח שהוא ספר הוא כלל גם את הרמפות, המדרגות ושאר השטחים הלא-מנוצלים של הכיכר. לפי מה שהוא אומר, ניתן להוסיף עוד מפלס לכיכר וכך להגדיל אף יותר את השטח להולכי הרגל. מעניין רק איזה הולך רגל יעלה לקומה השלישית.

לטענת לישר, ניתן לתקן את הכיכר הנוכחית בעלות נמוכה ע”י שיפוץ קטן ותמריץ לעסקים “נכונים” לשבת מסביבה כך שב”פיאצות” מסביב לכיכר (הוא מתכוון לרחבות הבטון החסומות במפלס הרחוב) יהיה נעים לשבת. בקהל עצמו נשמעו גיחוכים למשמע הצעותיו של לישר, ובמיוחד למשמע טענותיו שהכיכר במתכונתה הנוכחית היא מצויינת ואילו הכיכר הישנה הייתה כיכר גרועה בהרבה. בכל מקרה, אני לא יודע מה הוא עישן לפני שהוא עלה לדיון, אבל אני רוצה גם מאותו חומר.

אחרי צבי לישר עלו לדוכן אדריכלית נעמה מליס ואדריכלית יעל מוריה שהציגו את מצב הכיכר היום, וכן את תוצאות המחקר שבוצע עליה לפני שש שנים ב-2001. מתברר שבקרב הציבור הרחב יש רוב עצום (מעל 85%) התומך בהחזרת הכיכר למפלס רחוב. כיום, הכיכר מאכלסת אוכלוסיות שוליים, אשר מתרכזות במקומות בהן הציבור הרחב אינו מפריע להן. מיקומן של קבוצות השוליים בכיכר מעיד על חוסר מרכזיותה בחיי העיר, למרות מיקומה הסופר מרכזי. נעמה מליס סקרה גם את מצב המסחר ברחוב דיזנגוף ומתברר שבצפון דיזנגוף המצב טוב (שמלות-כלה, בגדי מעצבים ועוד ועוד) וככל שמתקרבים לכיכר המצב הולך מתדרדר. בכיכר עצמה מצב המסחר הוא הגרוע ביותר ברחוב דיזנגוף (מכבסות, פלאפלים). אחרי הכיכר לכיוון דרום המצב משתפר שוב ואזור הסנטר חזר לפעילות מלאה.

בנוסף הציגה מליס מספר חלופות לכיכר הקיימת שכוללות בין השאר אפשרות להסבת האזור למתחם בתי-קולנוע תת-קרקעיים וכן אופציה להחזיר את הכיכר למשהו דומה למה שהיא הייתה פעם - פשוטה ונקייה. העירייה הקציבה לתכנון הכיכר החדשה 2.8 מיליון שקל, ואני ביקשתי במהלך הדיון שישתמשו בכסף הזה גם כדי לברר את דעתו של הציבור (ובמיוחד הציבור שגר ליד הכיכר).

אחרון חביב בסדר היום המקורי של הדיון עלה לדבר מהנדס העיר הנוכחי, אדריכל חזי ברקוביץ’. על-פי ברקוביץ’ נראה שהעירייה כבר החליטה להוריד את הכיכר (האח!), ועכשיו נותרה השאלה כיצד עושים זאת נכון. מתברר שרחוב דיזנגוף הוא הרחוב שבו עוברים הכי הרבה אוטובוסים בתל-אביב (2,800 אוטובוסים בשעות היום, לעומת 2,100 באבן-גבירול ו-1,300 בקינג ג’ורג’). התשובה לבעייה הזו טמונה בהסטת חלק מהאוטובוסים מזרחה לכיוון דרך נמיר ואבן-גבירול. באשר לרכב הפרטי, מתברר שהיום עוברת בדיזנגוף 25% פחות תנועה מאשר בשנות ה-70, ולכן בעיית התנועה שהייתה אז למעשה אינה קיימת כיום, וניתן לבצע את הורדת המפלס ללא פגיעה תחבורתית.

חזי ברקוביץ’, מהנדס העיר

מהדיון הזה נראה שעוד במהרה בימינו תרד הכיכר חזרה אל העם, ותשוב לפרוח כקדם. מקרים של ביטול כבישים לטובת הולכי רגל כבר נפוצים בעולם ואפילו בפורטלנד, עירי לשעבר, הורידו כביש מהיר ליד הנהר בשנות ה-70, על-מנת לפתוח שם פארק. למרות איומיהם של מהנדסי התחבורה שם על קטסטרופות תחבורתיות התנועה המשיכה לזרום, והאנשים קיבלו פארק ליד המים שעזר לעיר להתחדש. ומשפט אחרון שקראתי לא מזמן:

When you plan for cars and traffic, you get cars and traffic. When you plan for people and places, you get people and places

לינקים לקריאה נוספת:

דעתו של ד”ר יודן רופא

דעתו של אדריכל יוסי מטלון

דעתו של אדריכל צבי לישר

הורדת כבישים כמתכון להתחדשות עירונית

פני כיכר דיזנגוף לאורך השנים (בתחתית העמוד)

אני מזכיר לכם שמחר ב-17:45 יתקיים כנס בו יידונו מכובדים רבים בעתידה של כיכר דיזנגוף, בבית האדריכל ברחוב המגדלור 15 ביפו. אתם מוזמנים לבדוק את התוכנית המלאה של הכנס ולהגיע. אמנם הכניסה לא בחינם (35 ש”ח, 20 ש”ח לסטודנטים), אבל הדיון צפוי להיות ממש מרתק. אני חושב שהעירייה הייתה צריכה לעזור פה קצת פיננסית ולפתוח את הדיון בחינם לכולם, אבל זה כנראה קצת גדול על העירייה שלנו.

והנה קליפ קצר שצולם בחלקו בכיכר דיזנגוף המוגבהת עוד לפני שתקעו עליה את הפסל המכוער של אגם.

עדכון: יודן רופא מתייחס ומוסיף דוגמאות לכיכרות עירוניות מוצלחות.

אני שמח לבשר לכם שביום רביעי הקרוב (31 באוקטובר) ב-17:45 יתקיים כנס אשר בו יידונו בעתידה של כיכר דיזנגוף בבית האדריכל ביפו (רחוב המגדלור 15). בכנס ישתתפו אדריכל צבי לישר שתיכנן את הכיכר הקיימת כיום וכן חזי ברקוביץ’, מהנדס העיר הנוכחי.

הכניסה לכנס אינה בחינם לצערי. 35 ש”ח לאנשים רגילים, 20 ש”ח לסטודנטים. להלן תוכנית הכנס:

17:45 התכנסות

18.00 פתיחה : אדריכל יהונתן גולני – יו”ר הועדה המקצועית

18.10 מדיניות מנהל הנדסה : מהנדס העיר אדר’ חזי ברקוביץ’.

18.20 שינוי 1978 : אדר’ צבי לישר – הפרדת תנועת רכב והחזרת הככר להולכי רגל, אז, הצעות לשידרוג, היום.

18.40 בדיקה תכנונית 2001 ותוצאותיה : אדר’ נוף – יעל מוריה – מצגת רקע היסטורית, נוף וחללים אורבניים.

אדר’ נעמה מליס – מצב קיים ומצב מוצע, כולל היבטי תנועה ושיתוף הציבור.

אדר’ נוף יעל מוריה – תכנון הכיכר החדשה ישנה.

19.25 דיון – עמדות הקהל ושאלות למציגים.

בפרוס יום כיפור, אני מתבד להביא רשימה קצרה של חטאיה האורבניים החמורים ביותר של העיר תל-אביב. העיר תל-אביב בנתה במהלך שנותיה מספר פרויקטים שהכאיבו ועדיין מכאיבים לתושביה ולעצמה. מדובר בפרויקטים נקודתיים שבדרך-כלל לוו בכוונות טובות, אך למעשה משולים לחיתוך ורידים באמבטית קרח. כולי תקווה שהעיר תל-אביב תתעשת ותמצא תיקון ובשנה הבאה יתוקנו הפרויקטים המדוברים ובא לציון גואל. והרי רשימת החטאים העירוניים:

1. הדולפינריום

החטא: בנייה על קו המים.

העונש: פצע אורבני פתוח ומדמם, מלא זבל ושתן, שחוסם את הטיילת ואת הנוף.

הכפרה: השמדה בדינמיט או באמצעות טיל איראני. לחילופין, התחממות גלובלית ועליית מפלס הים יוכלו גם הם לעזור במחיקת הזוועה.

רוב תושבי העיר מדחיקים את עובדת קיומו של הדולפינריום, אשר נמצא בבעלות פרטית. מכיוון שהקרקע של הדולפינריום שווה את משקלה בזהב לא קל ליצור עיסקת נדל”ן שתצליח לדחוף את העניין קדימה. הרעיון הנוכחי הוא להחליף את הדולפינריום בשלושה מגדלי מגורים. הדבר היחיד הרלוונטי שמצאתי הוא כתבה של אבירמה גולן מלפני שנה המתייחסת למקום ולעיסקאות הנרקמות סביבו. מי אמר דולפינים ולא קיבל?

(הדולפינריום והקופות הסגורות שלו)

2. כיכר דיזנגוף

החטא: בניית מחלף לצורך פתרון בעיות תחבורה ללא התחשבות במרקם העירוני.

העונש: האצת קריסתו של רחוב דיזנגוף בשנות ה-70 ותרומה להתפוררות האורבנית של העיר.

הכפרה: צ’יץ’ כבר הודה בטעות, ואולי עכשיו אחרי שיוציאו שלושה מיליון שקל מהכיס שלנו, יבואו עם תוכנית ראויה לחידוש כיכר דיזנגוף.

אחד מהחטאים שדומה כי יתוקן עוד בימינו אנו, מקסימום בתקופת הכהונה של ראש-העיר הבא. ג’ניה אווברוך וצינה דיזנגוף מתהפכות בקבריהן מרוב מתח. בזמנו, בסוף שנות ה-70, עת דיזנגוף מת סופית בעקבות בניית הכיכר, ואיתו שאר תל-אביב, מחירי הדירות בתל-אביב היו זהים לאלו שבפתח-תקווה. הכיכר הוגבהה ב-1978 על-מנת לאפשר לתנועה לזרום ביתר חופשיות במרכז העיר תל-אביב. פרנסי העיר באותה תקופה, ובראשם צ’יץ’, שכחו שמטרת העיר היא להיות מקום לחיות בו, לא להזרים תנועה משומקום לשומקום ובחזרה. אם ירצה השם, עוד תחודש הכיכר ותפרח כקדם.

3. כיכר אתרים

החטא: בנייה על קו המים.

העונש: יצירת צלקת עירונית בסוף שדרות בן-גוריון והכתמת שמו של חתן פרס ישראל, יעקב רכטר.

הכפרה: יש תקווה שעם חידוש הפעילות במקום ע”י יזמים פרטיים הכיכר תחדש ימיה הלא-מוצלחים כקדם.

דרושה תוכנית מקיפה לפתרון סוגיית כיכר אתרים. כוחות השוק בלבד לא יגרמו לכיכר הזו, שתוכננה בצורה די מזעזעת, לפרוח. צריך להחליט מה עושים שם עם הפסג’ים המטונפים ואיך מעלימים את ריח השתן שמצטבר שם כבר שלושים שנה. הפתרון הראוי לדעתי הוא פירוק הכיכר. בגלל גובהה של כיכר אתרים מפני הים, גם עליית המפלס כתוצאה מהתחממות גלובלית לא תעזור למחוק את החרפה.

כיכר אתרים מופיעה בשיר הכל יכול של הבליינים (מאור כהן ואורן לוטנברג) באופן הבא:

הולכים בכיכר אתרים לכיוון הים,
נזכר באילן בן-שחר, חבל שהוא נעלם,
בשמונים וחמש קוליסיאום היה חזק,
אז הבנתי, חיי הבליין הם כמו משחק.

אילן בן-שחר נעלם. חבל שהוא לא לקח איתו את כיכר אתרים.

(הקולוסיאום המשתפץ בכיכר אתרים)

4. התחנה המרכזית החדשה

החטא: מגלומניה.

העונש: חיסול שכונת נווה-שאנן לעולמי עד.

הכפרה: אין כפרה.

הדרך להבין את גודל העוון שביצעו פרנסי העיר הוא לראות בגוגל את התחנה מלמעלה, בקישור הזה. כל מחשבה על התחנה הזו מעלה בי תחושת קבס, ולכן למי שיש קיבה חזקה אני ממליץ לקרוא את הערך בויקיפדיה שסוקר היטב את אם כל החטאים האורבניים בתל-אביב. התחנה המרכזית החדשה ראוייה לשיא גינס על טמטום, רשעות ומגלומניה שהתכנסו למקום אחד. אריה פילץ, היזם המיתולוגי שהקים את התחנה המרכזית, מחכה לראש העיר שיוריד אותה.

5. מגדל נוה-צדק

החטא: בנייה לגובה ללא התחשבות במרקם עירוני קיים.

העונש: פגיעה אנושה ברקמה העירונית של נוה-צדק/פלורנטין.

הכפרה: לקבוע שלא ייבנו יותר מבנים לגובה בתחומי העיר ההיסטורית של תל-אביב ויפו.

לדני קייזר, שאישר את התוכנית למבנה הזה, שמור מקום מיוחד בגיהינום. מעבר לכך נותר לקוות שהמגדל הזה יהיה תמרור אזהרה כמו מגדל הקונקורד בפריז, ולאחריו לא יבוצעו יותר פשעים אורבניים מסוג זה (אשרי המאמין).

(מגדל נוה-צדק)