הבלוג עבר דירה ל-tlv1.co.il

היה היה רחוב בתל-אביב שקראו לו שדרות תרס”ט. הרחוב הזה, עליו השלום, שכן בין אחד העם לשמריהו לוין, בין דיזנגוף לבן-ציון. הוא לא היה רחוב מיוחד וגם לא שדרה מופלאה, אבל היו לו שתי חנויות ספרים של סטימצקי, אחת של מוזלים ואחת של אמנות ועיצוב, וקיוסק סנדויצ’ים חביב. הייתה לו גם כניסה צדדית לגן יעקב, כניסה לביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת-זמננו, שורת בתי מגורים מהצד השני ואפילו תחנת אוטובוס אחת (של קו 5).

גם היום רחוב תרס”ט (הקרוי בכלל שדרות תרס”ט) עדיין קיים ומונח באותו מקום בתל-אביב. אבל עכשיו הוא כבר לא רחוב, אלא ציר מהיר לכלי רכב, ללא חנויות ספרים או קיוסק והדבר האחרון שאמור להיות בו הם הולכי רגל (אלא אם כן הם צריכים ללכת לתחנה של קו 5, או שהם גרים שם, או שבמקרה הם עוברים שם, שאחרי הכל מדובר במרכז אזור משובח במיוחד של תל-אביב). פעולת הרס הרחוב בוצעה ע”י האדריכל רם כרמי כאשר הוא תכנן את הקובימה החדשה בצורה של מונולית’ כאחות נוספת לכרמיפלצת מנווה-שאנן ולכרמיפלצות אחרות הפזורות בעיר.

לפניכם תעוד וידאו נדיר של רם כרמי מדבר על ההרס של שדרות תרס”ט בשבוע שעבר באיזשהו כנס של אדריכלים (לא זוכר את שם הכנס כרגע) בגני התערוכה. החל מהשנייה ה-30 בסרטון כרמי מסביר שהולכי רגל לא אמורים ללכת יותר בשדרות תרס”ט (טוב, עם המכוערתרון שנבנה שם, אף הולך רגל ממילא לא ירצה להתקרב). בסיומו של הקטע כרמי ספק-מתנצל ואומר שזה המקסימום (מקסימום בטון במינימום שטח מן הסתם) שהוא יכל לעשות באמצעים הדלים שעמדו לרשותו (כולה 91 מיליון ש”ח אחרי חריגה מהתקציב המקורי של 31 מיליון ש”ח ועוד היד נטוייה):

לא ברור מדוע באזור כל-כך מרכזי מרחיבים כבישים ומאפשרים נסיעה במהירויות גבוהות יחסית, תוך חיסול המרקם העירוני ועירוב השימושים שהיה במקום. מדוע היו חייבים לשים חזית אטומה כל-כך לרחוב תרס”ט? רחמים על העיר ורחובותיה וקצת רגישות לבני-האדם היו מונעים מהבטונדה הזו לצוץ. אפשר לראות כאן עוד תופעת לוואי חמורה של חניונים תת-קרקעיים כמו זה שהוקם מתחת לכיכר הבימה - חניונים תת-קרקעיים גדולים מחייבים שינוי חתכי רחובות שמסביבם ויצירת סביבה עוינת להולכי רגל בניגוד לכל  התפיסות העירוניות שגורסות שהעיר היא קודם כל להולכי הרגל ובסוף בסוף מותר גם לנסוע בה עם רכב פרטי אם ממש חייבים. במידה מסויימת חיסול דומה בוצע גם בצד השני ברחוב הוברמן, כאשר הכביש הצר שהיה שם הורחב לתלת-מסלולי מהיר, אם כי שם לא היה עירוב שימושים כמו זה של תרס”ט קודם לכן, ומראש היה מדובר ברחוב פחות טוב שפנה לחניון העל-קרקעי שהיה שם קודם. זה לא שרחוב תרס”ט היה רחוב מצטיין קודם, אבל היו לו את הרגעים שלו, כמו זה למשל:

רחוב תרס”ט בימים טובים יותר

את המימד הסמלי של החיסול ניתן למצוא בשמו של הרחוב - תרס”ט, על-שם שנת הקמתה של העיר תל-אביב. עיר שחגגה לא מכבר 100 שנים של עירוניות, וחיסול רחוב תרס”ט הוא אחת מהצורות שבהן החגיגה הזו מתבטאת.

הערה: תודה רבה למורין על צילום הוידאו בכנס האדריכלים שאיני זוכר את שמו. הרשיתי לעצמי להשתמש באופן חופשי בפוסט בשמות שהוצעו לתיאטרון הבימה החדש (הידוע גם כמפלצריום), ותודה לכל מי שהציע שם. עוד חומרים על הבימה אפשר למצוא כאן.

כבר לא ינגנו ברחוב תרס”ט. לכל היותר יתנו בזמבורה בכניסה לחניון

בעקבות מקבץ הלינקים על הפיאסקו של בניין הבימה, איתי הציע תחרות מתן שם ואף נותני חסות היתוליים לבניין הבימה החדש, והנה תגובתו:

“כיריית פתיחה (או כבלוק ראשון): דומני שהיה/יש אולם בשם “בימרתף” (הבימה+מרתף).
אולי בדומה לכך “קובימה” (קוביה+בימה).
או “הבימניון” שזה הבימה + קניון/מימדיון.
או “בומבה-בימה”. מדבר בעד עצמו.
ניסיתי עם מבצר, קופסא, וכו’ - ולא הגעתי לשם קולע.”

בהשראת יוחאי, אני מציע את השם שהוא העניק למבנה - “המפלצריום”.

הפרס למקום הראשון בתחרות הוא מודל מוקטן של בניין הבימה החדש לשימוש כמקלט אטומי נייד.

במקום מקבץ לינקים רגיל, הפעם יעסקו הלינקים במבנה אחד ספציפי שלאחרונה זכה למנה של ביקורות בעיתונות - מבנה תיאטרון הבימה החדש. מדובר בעוד מבנה המנציח את מורשת חולדאי לשנים ארוכות. לצד מבנה המגורים הגרוע ביותר שחולדאי חתום עליו, מגדל נוה-צדק, מצטרף למורשת חולדאי מבנה הציבור הגרוע ביותר שנבנה בתקופתו - הבית המחודש של התיאטרון הלאומי שמזכיר יותר מקלט אטומי מאשר מבנה שקשור ליצירתיות. חראם על השחקנים והיוצרים שזה יהיה ביתם החדש.

פוסט זה מתכבד לעשות סדר בים הביקורת שכבר נכתבה על מבנה זה. אם יש לכם עוד לינקים אתם מוזמנים להוסיף. הבה נתחיל:

1. יוסי קליין תוקף בהארץ. ככל הנראה הכתבה הכי טובה בנושא זה עד כה, ואני מצטט:

“את בניין הבימה החדש יהיה קשה להעלים ושאלת יופיו או כיעורו איננה יותר על הפרק. אין עכשיו עובדה מוצקה ממנו. השאלה היא, איך צמח דבר כזה ממש מתחת לאפם של גדודי אדריכלים, אנשי תרבות, אבירי שימור ועיתונאים דעתנים. הניסיון להפקיד את השמירה על ערכים תרבותיים בידי אדריכלים, לא שונה מהפקדת חתול על שמנת. מישהו שמע על אדריכל שמתייחס לאיכותו של בניין הבימה? כשאני שואל אותם על כך, הם מגלגלים עיניים לשמים ומניחים אצבע על שפתיים. דני קרוון קיבל אותו כנתון, ניצה סמוק לא רוצה להתייחס, דניאלה פוסק, אדריכלית העיר בשעה שהתוכנית אושרה, מסרבת אפילו לשמוע את השאלות.”

2. רותי שוחט בהארץ מסבירה על תהליך הבנייה (שבכלל הסתוותה כשיפוץ) שחרג מ-31 מיליון ש”ח ל-91 מיליון ש”ח ועשוי לחרוג שוב בהמשך (אל תעשו עניין. מה הם כבר 60 מיליון ש”ח בין חברים הכיס שלכם לפיאסקו הזה).

3. מאמר מערכת שוב בהארץ מסכם ומספיד:

“כל העיכובים והעלויות הללו היו כמובן נשכחים אילו חזרו השחקנים והקהל למבנה ידידותי, מזמין ואהוד. אך יש מקום לספק, בעיקר כאשר משווים בין קופסת “הבימה” המסתמנת ובין מבנים דומים בעולם, המתנאים בסגנון קליל ופתוח. את “הדיבוק” הזה כבר מאוחר להוציא מהבימה, אבל אולי מוסדות אחרים ילמדו לקח כלשהו ממחזה זה אודות מידתיות, נמהרות ומגלומניה.”

4. האדריכל ארז אלה בראיון בגלריה (עוד לא יצאנו מעיתון הארץ) מחווה דעה:

“הבניין אטום לחלוטין ולא מקיים שום קשר לרחוב. זה לא עומד אפילו בסטנדרטים של שיעור באורבניזם שנה א’. מעציב אותי שלא היה דיון מעמיק בשיפוץ של הבימה. התיאטרון מתחרה היום בהרבה מדיומים אחרים, ונראה שלא היתה שום מחשבה על כך. לדעתי יש פה הזדמנות אדירה שהוחמצה, גם מבחינת התיאטרון וגם מבחינת העיר”

5. ניסן שור בטיימאאוט (צריך לדפדף לעמוד 50) מייחל לסקאד שיהרוס את מבנה הבימה וכותב:

“זה אפילו לא פיל בחנות חרסינה. זו גופה של ממותה שמוטלת באמצע בית קפה קטן ואינטימי, ספקטקל פנטזיסטי שיצא מכלל שליטה אבל אפילו לא יכול להינות מאפקט פולחני של יצירה קאמפית. סתם מכוער, כמו שאומרים.”

6. אדר’ יוסי מטלון מצר על בניית הקופסה.

7. רותי דירקטור לא מאמינה למראה עיניה.

יש הרבה מאוד לקחים שצריך להפיק מהסיפור של הבימה. סוגיות של שיתוף ציבור, מכרזים לתוכניות, התאמה בין מבני הציבור לעיר ועוד ועוד. הנושא של השיפוץ והרחבת הבניין ראויים ודאי לעבודת מאסטר באדריכלות. אם יש כאן לפחות מידה של (אי-)צדק היסטורי ניתן למצוא אותה בכך שלא רק לדרום העיר יהיה מבנה מזעזע של רם כרמי (התחנה המרכזית החדשה שהיא המבנה הגרוע ביותר שנבנה בתולדות מדינת ישראל). עכשיו גם למרכז העיר, בלב האליטה התרבותית יהיה גוש בטון ענק ומיותר של רם כרמי, גוש שיותר מהכל ישמש כמורשת אדריכלית לתקופה בה תל-אביב איבדה הרבה מהרגישות האנושית שהייתה לה כדי להראות שיש לה כלי גדול במיוחד. סר פטריק גדס ומאיר דיזנגוף (שהניח את אבן הפינה לתיאטרון הבימה הראשון בשנות ה-30) מתהפכים בקבריהם.

תוספת:

8. אדר’ איתי הורביץ על רם כרמי ומה שנראה כאחיזה במציאות שהולכת ומתרופפת.

במסגרת השלמת החסכים התרבותיים שלי הייתי השבוע בהצגה “הרפר ריגן” בתיאטרון גשר. מדובר במחזה בריטי של מחזאי צעיר ובולט בשם סיימון סטיבנס שעושה לעצמו שם בווסט אנד. על העיבוד העברי והבימוי של המחזה אחראי עודד קוטלר, כאשר בתפקיד הראשי משחקת ליאורה ריבלין.

ראשית, צריך לציין שמדובר בהצגה טובה מאוד, אם כי לא קלה לצפייה. המחזה עוסק בפריצת חומות וביציאה מעולם אשר מוגן בשקרים לעבר השלמה עם החולשות האנושיות שלנו (ויש הרבה מהן במחזה). התפקיד הראשי במחזה זה הוא תפקיד נשי, מה שנותן פרספקטיבה שבמחזות מודרניים (שברובם אם יש תפקיד ראשי אחד הוא של גבר) חסרה לרוב. עוד מהלך יוצא דופן הוא המבנה הבסיסי של המחזה. לא מדובר כאן בהתחלה-אמצע-סוף קלאסיים אלא במסע דרך אינטראקציות. גיבורת המחזה, הרפר ריגן (ליאורה ריבלין), נמצאת על הבמה לכל אורכו כאשר בכל סצינה נמצא איתה על הבמה אחד משחקני המשנה (בין היתר בעלה סת’ ריגן, המשוחק ע”י דבל’ה גליקמן המצויין) ולעתים נדירות שניים. המחזה מותח את גבולות היכולת של ליאורה ריבלין, והיא מצידה מתמודדת עם התפקיד בהצלחה רבה.

המחזה עצמו מאוד מאופק ברובו, המהלכים מרומזים לא פעם וכל סצינה עטופה בשכבות של רבדים ואופציות לפרשנות - מההתחלה עם הבוס שעוגב על הגיבורה ומנסה לחסום אותה מלנסוע, ועד המפגשים הכמעט-מיניים-אימהיים עם הנער בן ה-17 על הגשר בלונדון. הרפר, אישה בגיל העמידה, שוברת את החומות שהיא הציבה לעצמה במהלך החיים, סוגרת חשבונות ישנים עם אמה, מורדת בסמכות ובסוף מגיעה לסוג מסויים של גאולה והשלמה עם המציאות כשהיא חוזרת לבסוף הביתה.

כמו כן נעשתה עבודה טובה מאוד בכל הנוגע לתפאורה במחזה. הבימות הקטנות שנכנסות ויוצאות מהבמה מאפשרות יצירה של הצגה אשר קופצת ממיקום למיקום במהירות רבה. לשמחתי, נכתבו כבר ביקורות טובות על ההצגה הזו שמתארות בפרוט רב יותר את תוכן המסע שאותו עוברת הרפר ריגן - שרית פוקס במעריב וגם סיריוס בלק מצאו שההצגה הזו בהחלט מצדיקה נסיעה ליפו. ההצגה הזאת מאוד מומלצת לכל מי שעדיין חושב שתיאטרון זה מקום שבאים אליו כדי להתרגש (ולא כדי לראות מופעי בידור זולים).

גילוי נאות: תיאטרון גשר נתן לי הזמנה (זוגית!) להצגה הזו שלאחריה אף התקיים מפגש קצר עם יוצרי ההצגה. מספר בלוגרים נוספים (קומץ די מעניין) קיבלו גם הם הזמנה (עדיין אין לנו נישה של בלוגרי תיאטרון ממש כמו שיש בלונדון. יכול להיות שזה גם קשור לכמות העשייה כאן ושם). לא התחייבתי לכתוב ביקורת על ההצגה ובטח לא ביקורת חיובית. בנוסף, גיליתי שאני נהנה הרבה יותר ללכת לתיאטרון (במיוחד כשמדובר בהצגה טובה) מאשר למופעי החבובות של מועצת העירייה.

עוד הערה אחת: תודה למי שהמליץ לי ללכת ל”אין נופים אבודים” של רות קנר בסוזן דלל. ההצגה הזו עושה חסד גדול עם תמר ברגר, יעקב שבתאי, אריה פילץ, כרם חינאווי ודיזנגוף סנטר. הרגשתי כאילו אני נמצא בתוך סיור ארכיאולוגי בקינג ג’ורג’ פינת דיזנגוף ולא על כסא באולם.

המלצות להצגות נוספות יתקבלו בברכה.

כבר הרבה יותר מדי זמן לא הלכתי להצגה בתל-אביב, אבל עכשיו אני רוצה לחזור ולראות הצגות על בסיס קבוע פחות או יותר. אז אתמול התחלתי לנצל את המנוי שלי בקאמרי והלכתי להצגה “כסף עובר ושווא”, קומדיה בריטית מתורגמת בכיכובם של קרן מור ושמואל וילוז’ני. הנחתי שאם קרן מור המעולה משחקת בהצגה זה יהיה טוב, וגם רציתי לראות משהו קל ומצחיק והנחתי שכך יהיה. ההצגה הייתה גרועה במיוחד, משעממת, עם גגים דפוקים והסיבה היחידה שבגללה לא יצאנו באמצע היא שלא רצינו להעיר את החייל שישן לידינו בשורה. המשחק כל-כך לא זרם בין השחקנים שלא הייתי בטוח אם הם כבר סיימו את החזרות להצגה או שהם עדיין עובדים עליה.

אולי זה קשור לעובדה שההצגה היא בריטית והתרגום לא מצליח להתגבר על פער התרבות. גם בקומדיה “39 המדרגות” עם מושונוב (שהוא שחקן מצויין לדעתי) לא שרדתי את ההפסקה. וזה לא שאין הצגות טובות בעיר הזאת - “הרטיטי את ליבי” גרמה לי עונג רב, ואפילו בבית לסין נהניתי מכמה הצגות בזמנו (אבל עבר זמן רב).

בקיצור, בעיר שיש בה משהו כמו עשרה תיאטרוני פרינג’ ועוד ארבעה תיאטראות גדולים צריכות להיות עוד כמה הצגות שבאמת שווה לראות. אני מבקש שתתנו לי המלצות על כל מה שראיתם ואתם חושבים שהוא טוב - הצגות רגילות, הצגות יחיד, פרינג’ ואפילו מחזות זמר - העיקר שזה יהיה טוב.

הערה לא קשורה: אחרי ההצגה הלכנו לשתות בשופטים. התחילו להגיש שם את הסן ברנרדוס אבט 12 וגם את הדובל, כך שבסופו של דבר הערב הסתיים באופן חיובי.

אתמול בערב, בדרך לסיבוב ליד האין-שטיח פרחים בכיכר רבין  (אבל מחר בבוקר אם לא יהיו עוד עיכובים השטיח כבר יעמוד בכיכר) חלפתי ליד פסז’ הוד האפרורי שהחליט להתקומם נגד היטל צריכת המים המיוחד ועשה לעצמו מקלחת הגונה:

ווינט כבר הספיקו להעלות ידיעה בנושא הקושרת את מקור הדליפה לפיצוץ באחד הצינורות של תיאטרון בית לסין תוך כדי הצגה. עבדכם הנאמן מתגורר בסמיכות לפסז’ הוד ולא אחת מתחוללת שם דליפה קטנה כזו או אחרת. הגיעה הזמן שהמגה-סטרוקטורה המכוערת הזאת, שידעה ימי זוהר אי-שם בשנות ה-60 המוקדמות, תשופץ מהיסוד או שתיהרס. לחילופין, אפשר לחכות עוד כמה שנים עד שהמבנה כולו יתיישן לחלוטין ויתרוקן באופן טבעי.

(ותודה לערן ורד על העזרה).

אני מניח שיצא לכם לשמוע כבר על ההצגה “דיירים” (מבית היוצר של תיאטרון אתגר) שמתרחשת בדירה שכורה ברחוב בורוכוב 27 בחלל שהמלה אלטרנטיבי קצת קטנה עליו. בכל מקרה, השבוע יצא לי להיות בהצגה הזאת ואני שמח להמליץ לכם עליה.

הקהל בהצגה הוא מעין קבוצה של שוכרים פוטנציאליים שמתווך הדירה מציג להם את הדירה בת שני החדרים אשר מוצעת במחיר של 850$. במהלך השיטוט המודרך בדירה (המתפוררת קלות יש לומר) מתרחשות להן סצינות בין השותפים הגרים בדירה בסלון, בחדר השינה וגם במטבח. קלישאות המגורים התל-אביביות נדחסות למקבץ מהיר ישר לפנים, ולא סתם נאמר בהצגה שיותר קל למצוא בן-זוג מאשר למצוא בעל-בית. בסופו של דבר הבדיחה היא גם על חשבוננו ועל המאבק שלנו להתגורר במרכז העיר בכל מחיר. לשמחתי נתקלתי כבר בביקורת ארוכה יותר על ההצגה ואני ממליץ לכם לעיין בה אם אתם רוצים פרטים נוספים.

ההצגה הבאה תתקיים ביום ראשון 24.2 בשעה 21:00, בורוכוב 27 (המחיר 35 ש”ח).

בהצלחה לכל מחפשי הדירות בעיר. מי ייתן ותמצאו דירות טובות עם בעלי-בית הוגנים, ולא חורבות במחיר מופקע.

בשבוע שעבר צפיתי במופע “המאה השלושים” שכולו מבוסס על השירים של דוד אבידן. דוד אבידן, כידוע לכם, היה אישיות תל-אביבית רבת-חשיבות (גם אם הוא מת בעליבות) והשפיע הן על העיר העברית והן על העברית עצמה. איני עוסק בשירה, ואיני כותב או קורא שירה (כמעט), ובכל זאת נהניתי מאוד מההצגה שמגישה את דוד אבידן בצורה מעניינת ומרתקת. שלושת השחקנים בהצגה לא משאירים אתכם אדישים לרגע.

המופע זכה לציון לשבח בפסטיבל עכו. בשבוע הבא יתקיימו מספר הצגות בסוזן דלל ואני ממליץ על החוויה, למרות שהמחיר קצת גבוה (85 ש”ח, הנחות לסטודנטים).

רחוב שמשון 11, תל-אביב

לקריאה נוספת:

אלי אשד במאמר מאלף על דוד אבידן

ביקורת בהארץ על ההצגה

ראיתי לא מזמן את ההצגה “גלנגרי גלן רוס” של דייויד מאמט בביצוע הסטודיו של יורם לוינשטיין בשכונת התקווה. הביצוע היה נחמד אם כי לא העביר את הלחץ והמתח ההיסטריים של הדמויות המשתתפות כראוי. העלילה מתרחשת במשרד תיווך נדל”ן בשיקגו ומציגה את הלחץ הקפיטליסטי למכור, למכור ולמכור ומה הוא שעושה לנשמת האדם. ההצגה היא מעין קו המשך ל”מותו של סוכן” אשר מראה את הפגיעה של הקפיטליזם בנשמה, בעיקר מהכיוון של חיי המשפחה בעוד שגלנגרי עושה זאת מהכיוון של חיי העבודה.

מכיוון שההצגה כבר הפסיקה לרוץ אני רוצה להזמין אתכם לצפות בסצינה המרכזית של הסרט שמבוסס על ההצגה ושבה אלק בולדווין מסביר שבמשרד הנדל”ן הפרס הראשון על ביצועים טובים הוא קאדילק, הפרס השני הוא סט סכינים לסטייק והפרס השלישי הוא פיטורים. אני בטוח שאנשי מכירות יוכלו להזדהות עם מה שאומר פה הבוס.

נתחיל בהצגה ונלך למציאות. הייתי הערב בהצגה “חברון” מבית היוצר של הבימה בשיתוף עם הקאמרי. לצערי הרב, שני התיאטראות הגדולים בתל-אביב וקאסט גדול מרשים ביותר (כולל מכרם חורי) הצליחו לייצר הצגה שמרגישה יותר כמו סרט קולנוע לא אמין מאשר כמו תיאטרון. אובר-דרמטיזציה, פאתוס בלתי-נגמר ואלמנטים פנטסטיים שהזכירו את חנוך לוין על קוקטייל רע של סמים נתנו לי חוויה בינונית מינוס.

בקצרה, כמו שאתם מבינים מהשם, ההצגה מתרחשת בעיר חברון ומתמקדת במתח בין היהודים לערבים בעיר. התפאורה מושקעת ומרשימה, אבל יש יותר מדי סצינות “אקשן” בהצגה והרוגים, ובסך-הכל זה לא יושב טוב. אני לא נהניתי, וזה לא בגלל שהנושא לא טוב, פשוט ההצגה לא טובה, ומה שלקחתי ממנה בעיקר הוא שחברון היא עיר משוגעת של אנשים משוגעים. הקטעים היחידים שנהניתי מהם הם כשסוחר האבנים מנסה לעבור במחסום של החייל שכבר לא זוכר כמה זמן הוא תקוע בשמירה על המחסום.

ועכשיו, מפוליטיקה בתיאטרון נחתוך למציאות. העשבים השוטים של אוסישקין השתמשו בנשק יום הדין וחיללו את קברי הוריו של רון חולדאי. למרות הסימפטיה שלי ולמרות שאני מסכים עם מה שזלוטיקמן אמר, על חשיבותם של היכלי ספורט, אני חושב שאין ברירה ופעולה כזו מחייבת את הרס אולם אוסישקין עכשיו. אם יש דבר אחד שמקומות כמו חברון על מערת המכפלה שלה יכולים ללמד אותנו הוא שאין אבנים קדושות ואסור לקדש אבנים בכלל. קידוש אבנים עולה בחיי אדם בסופו של דבר. הקסם של תל-אביב הוא שאין בה שום דבר קדוש חוץ מהאנשים שחיים בה (ואולי גם כיכר רבין, אולי).

ודבר אחרון על פוליטיקה. במרכז שדרות רוטשילד יש תערוכה של קסאמים משדרות (המקום ההוא שמדברים עליו בחדשות ותקוע ליד עזה). אני חושב שזה פרויקט יפה ולשם שינוי לא מסחרי כמו שהתרגלנו כבר. וואינט כמובן מנסים לחמם את הטוקבקיסטים ושוב מעלים את הטענה שהתל-אביבים חיים בבועה. אני חושב שכולם חיים בסוג של בועה. ישנה הבועה של החיפאים, ישנה הבועה של הירושלמים וישנה הבועה של ירוחם. הבועה של תל-אביב היא פשוט הרבה יותר טובה, אז נטפלים אליה.

(קסאמים ברוטשילד)