הבלוג עבר דירה ל-tlv1.co.il

אתם מוזמנים לראות את דעתי בבלוג החדש שלי כאן.

אם אתם עדיין כאן - הבלוג עבר דירה לכתובת הזו:

http://www.tlv1.co.il/

נתראה שם.

ביום ששי הקרוב בשעות 11:00 עד 14:00 יתקיים ג’אם ברוח השבת כיכר דיזנגוף על הגשר לא רחוק ממזרקת אגם. כל הפרטים בהזמנה:

היה היה רחוב בתל-אביב שקראו לו שדרות תרס”ט. הרחוב הזה, עליו השלום, שכן בין אחד העם לשמריהו לוין, בין דיזנגוף לבן-ציון. הוא לא היה רחוב מיוחד וגם לא שדרה מופלאה, אבל היו לו שתי חנויות ספרים של סטימצקי, אחת של מוזלים ואחת של אמנות ועיצוב, וקיוסק סנדויצ’ים חביב. הייתה לו גם כניסה צדדית לגן יעקב, כניסה לביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת-זמננו, שורת בתי מגורים מהצד השני ואפילו תחנת אוטובוס אחת (של קו 5).

גם היום רחוב תרס”ט (הקרוי בכלל שדרות תרס”ט) עדיין קיים ומונח באותו מקום בתל-אביב. אבל עכשיו הוא כבר לא רחוב, אלא ציר מהיר לכלי רכב, ללא חנויות ספרים או קיוסק והדבר האחרון שאמור להיות בו הם הולכי רגל (אלא אם כן הם צריכים ללכת לתחנה של קו 5, או שהם גרים שם, או שבמקרה הם עוברים שם, שאחרי הכל מדובר במרכז אזור משובח במיוחד של תל-אביב). פעולת הרס הרחוב בוצעה ע”י האדריכל רם כרמי כאשר הוא תכנן את הקובימה החדשה בצורה של מונולית’ כאחות נוספת לכרמיפלצת מנווה-שאנן ולכרמיפלצות אחרות הפזורות בעיר.

לפניכם תעוד וידאו נדיר של רם כרמי מדבר על ההרס של שדרות תרס”ט בשבוע שעבר באיזשהו כנס של אדריכלים (לא זוכר את שם הכנס כרגע) בגני התערוכה. החל מהשנייה ה-30 בסרטון כרמי מסביר שהולכי רגל לא אמורים ללכת יותר בשדרות תרס”ט (טוב, עם המכוערתרון שנבנה שם, אף הולך רגל ממילא לא ירצה להתקרב). בסיומו של הקטע כרמי ספק-מתנצל ואומר שזה המקסימום (מקסימום בטון במינימום שטח מן הסתם) שהוא יכל לעשות באמצעים הדלים שעמדו לרשותו (כולה 91 מיליון ש”ח אחרי חריגה מהתקציב המקורי של 31 מיליון ש”ח ועוד היד נטוייה):

לא ברור מדוע באזור כל-כך מרכזי מרחיבים כבישים ומאפשרים נסיעה במהירויות גבוהות יחסית, תוך חיסול המרקם העירוני ועירוב השימושים שהיה במקום. מדוע היו חייבים לשים חזית אטומה כל-כך לרחוב תרס”ט? רחמים על העיר ורחובותיה וקצת רגישות לבני-האדם היו מונעים מהבטונדה הזו לצוץ. אפשר לראות כאן עוד תופעת לוואי חמורה של חניונים תת-קרקעיים כמו זה שהוקם מתחת לכיכר הבימה - חניונים תת-קרקעיים גדולים מחייבים שינוי חתכי רחובות שמסביבם ויצירת סביבה עוינת להולכי רגל בניגוד לכל  התפיסות העירוניות שגורסות שהעיר היא קודם כל להולכי הרגל ובסוף בסוף מותר גם לנסוע בה עם רכב פרטי אם ממש חייבים. במידה מסויימת חיסול דומה בוצע גם בצד השני ברחוב הוברמן, כאשר הכביש הצר שהיה שם הורחב לתלת-מסלולי מהיר, אם כי שם לא היה עירוב שימושים כמו זה של תרס”ט קודם לכן, ומראש היה מדובר ברחוב פחות טוב שפנה לחניון העל-קרקעי שהיה שם קודם. זה לא שרחוב תרס”ט היה רחוב מצטיין קודם, אבל היו לו את הרגעים שלו, כמו זה למשל:

רחוב תרס”ט בימים טובים יותר

את המימד הסמלי של החיסול ניתן למצוא בשמו של הרחוב - תרס”ט, על-שם שנת הקמתה של העיר תל-אביב. עיר שחגגה לא מכבר 100 שנים של עירוניות, וחיסול רחוב תרס”ט הוא אחת מהצורות שבהן החגיגה הזו מתבטאת.

הערה: תודה רבה למורין על צילום הוידאו בכנס האדריכלים שאיני זוכר את שמו. הרשיתי לעצמי להשתמש באופן חופשי בפוסט בשמות שהוצעו לתיאטרון הבימה החדש (הידוע גם כמפלצריום), ותודה לכל מי שהציע שם. עוד חומרים על הבימה אפשר למצוא כאן.

כבר לא ינגנו ברחוב תרס”ט. לכל היותר יתנו בזמבורה בכניסה לחניון

לפני מספר חודשים, בשיא הלחות והחום, מורת הדרך אנתיאה הזמינה אותי לסיור בבית הקברות ההיסטורי ברחוב טרומפלדור. בית הקברות הזה הוא אתר ביקורים מומלץ בכל מקרה, ועכשיו על אחת כמה וכמה. במסגרת חגיגות המאה לעיר לא כל הכסף בוזבז על אירועים חד-פעמיים, וחלקו הלך גם לשיפוץ של בית הקברות החשוב הזה (שיפוץ שממש התבקש). קברים רבים שופצו וחודשו וגם הוסדרו לא מעט מעברים בין הקברים (בין השאר ע”י שימוש בדק עץ כמו בנמל) וכן התווספו מפות הדרכה בכניסה והסברים נוספים על תהליך השימור שעבר ועובר על בית הקברות הזה.

כך למשל, כל קבר שעובר שיפוץ מסומן באופן הבא:

שקט. משפצים

וכך נראה גם אחד מלוחות ההדרכה בכניסה שמסבירים על תהליך השימור:

עקרונות לשימור מצבות

קצרה היריעה מכדי לתאר את חשיבותו של בית הקברות הזה וחשיבותם של הקבורים בו (כל הדרך משמעון רוקח ועד שושנה דמארי כולל מאיר דיזנגוף ומשה שרת), וזה בהחלט מעשה ראוי ביותר שנעשה סופסוף בעיר תל-אביב ע”י העירייה. אני יכול רק להמליץ לכם לבקר במקום ולראות את ההבדל בין לפני לאחרי, אבל אם אין לכם זמן כרגע אז תרשו לי לחלוק אתכם גלריית תמונות שצילמתי במקום. תודה רבה גם לעירייה וגם לאנתיאה שדירבנה אותי לבוא איתה לסיור.

בעקבות מקבץ הלינקים על הפיאסקו של בניין הבימה, איתי הציע תחרות מתן שם ואף נותני חסות היתוליים לבניין הבימה החדש, והנה תגובתו:

“כיריית פתיחה (או כבלוק ראשון): דומני שהיה/יש אולם בשם “בימרתף” (הבימה+מרתף).
אולי בדומה לכך “קובימה” (קוביה+בימה).
או “הבימניון” שזה הבימה + קניון/מימדיון.
או “בומבה-בימה”. מדבר בעד עצמו.
ניסיתי עם מבצר, קופסא, וכו’ - ולא הגעתי לשם קולע.”

בהשראת יוחאי, אני מציע את השם שהוא העניק למבנה - “המפלצריום”.

הפרס למקום הראשון בתחרות הוא מודל מוקטן של בניין הבימה החדש לשימוש כמקלט אטומי נייד.

אנחנו עוד רחוקים מספר שנים מסיום עידן שלטון הרכב הפרטי, אם כי לאט לאט מחלחלת ההכרה שהמכוניות צריכות לעבוד בשבילנו במקום שאנחנו נעבוד בשבילם. מעניין לראות שהבעיות שמביא איתו הרכב הפרטי לתפקוד העירוני היו מובנות מאליהן כמעט מראשית שלטונו גם בארץ וגם בעולם.

חיים יערי כתב על כך כבר ב-1965 בכתבה שנקראה “המערב הפרוע ברחובות תל אביב”, ונשארה רלוונטית גם לימינו (תחליפו את המילה נמיר בחולדאי). יערי מתלונן על עצימת העין של העירייה לנוהל החנייה על מדרכות העיר (שאז עוד היה בלתי-חוקי) שהחל רווח אז ואף הוסדר מאז בחוק עזר עירוני. מעניין שגם אז הרבתה העירייה להתלונן על חוסר סמכויות תוך המשך עידוד השימוש ברכב פרטי לכל מטרה:

“המוכים ביותר על ידי המכונית הם תושבי תל-אביב. העיר העברית הראשונה הפכה אסקופה נדרסת תחת גלגלי המכוניות. לא מרדכי נמיר וחבריו, כי אם האוחזים בהגה הם שליטיה האמיתיים של תל-אביב. הם נוהגים בה כאילו הייתה אחוזתם הפרטית. גם החוק אינו חל עליהם, הם דורסים את החוק ב”גלגל גאווה” ואין פוצה פה ומצפצף.”

וממשיך יערי:

“כלום מעוניינים אנו לעודד את השימוש במכונית הפרטית? האם מעניינו של המשק הלאומי הוא, שכל זוג יסע לקולנוע במכונית מיוחדת, יתפוס ברחוב נפח פי עשרה מזוג הולכי רגל, ישרוף יותר בנזין ושמן, יזהם יותר את האוויר וירבה רעש? מי מעוניין בכך? הנה מתלבטת תל-אביב בבעיית הצפיפות בכבישים ונשמעות הצעות לסגור רחובות בפני תנועת רכב פרטי, אך באותו זמן יוצאים מגדרנו כדי לעודד שימוש בלתי חיוני ברכב פרטי, אף במחיר הפרת חוק וחינוך להפרת חוק.”

את תחלואי הרכב הפרטי שראה יערי ב-1965, ראו בניו-יורק טיימס כבר ב-1947 במאמר שנשא את הכותרת: “The Last Traffic Jam” ובו נאמר:

The average U.S. citizen completely ignores the regularity with which the automobile kills him, maims him, embroils him with the law and provides mobile shelter for rakes intent on seducing his daughters. He takes it into his garage as fondly as an Arab leading a prize mare into his tent. He woos it with Simoniz, Prestone, Ethyl and rich lubricants—and goes broke trading it in on something flashier an hour after he has made the last payment on the old one.

במאמר כבר חוזים את פקק התנועה שיחתום את עידן הרכב הפרטי:

Man steadfastly refused to see that nothing could solve the traffic evil but the fast-multiplying automobile itself. The problem would end for good on the day of the last traffic jam—at that shrieking moment when every highway, street, road and lane in the nation was so clogged with cars that none could ever move again. Only then would man be free of the monster. But would he accept his freedom? It seemed doubtful. It would be too easy to lay boards across the tops of a billion sedans and start all over again with jet propulsion, foam rubber wheels and special lighters for the motorist’s neon-trimmed opium pipe.

אחרי עשרות שנים כבר מתחילים לראות תוצאות ברורות של שלטון הרכב הפרטי בכל ערי העולם, והתוצאות האלה לא טובות במיוחד. לצד הנזקים הסביבתיים והאורבניים, ואולי בגללם, מתחילה לתפוס תאוצה תנועה של ירידה מהרכב הפרטי כסוג של בחירה בחופש, ואפילו מעין סמל סטטוס חדש. כך לפני חודש בניו יורק טיימס כבר מדווחים על הטרנד שמחלחל אט אט באומת הרכב (ומתפשט גם דרך בלוגים כמו זה מדאלאס), אחרי שביפן כבר תקופה ארוכה קונים פחות ופחות מכוניות. יש מקום לאופטימיות.

הדרישה להחזרת כיכר דיזנגוף למפלס הקרקע הולכת וצוברת תאוצה. בהפגנה למען ביטל ההפרדה המפלסית לפני כחודש היו בכיכר עשרות תושבים (אשר העפילו למפלס של המזרקה שרוב הזמן נטוש), שני חברי כנסת (דב חנין וניצן הורביץ), ושלושה חברי מועצת עירייה (נח עפרון, רוחיק גלעד-וולנר וראובן לדיאנסקי). בהפגנה עצמה נישאו נאומים חוצבי להבות שכמעט מוטטו את הכיכר. בייחוד נעמו לאוזניי דבריהם של הורוביץ וחנין על עיר לאנשים ולא עיר למכוניות. שני חברי-כנסת שמבינים מה זו עיר יכולים כבר להקים שדולה רצינית.

מור גלבוע, איש יקר וראש החזית להורדת הכיכר למפלס הקרקע, מארגן מפגש פעילים בשבוע הבא (יום שני), ב-30 בנובמבר בשעה 20:00. כל הפרטים כאן. אתם גם מוזמנים להצטרף לקבוצה שהולכת וגדלה של המאבק הזה. פרט מעניין נוסף הוא השאלה האם יוקם חניון תת-קרקעי (ומיותר) מתחת לכיכר כשזו תרד אל הקרקע. מעניינת אף יותר היא הסתירה בין דוברות העירייה שמאשרת קיומה של תוכנית כזו לבין חולדאי שבישיבת מועצת העירייה ענה על שאילתא ואמר שאין תוכנית כזו. כך ממש על-פי חן שמש בהעיר. התוכנית להקמת החניון פורסמה מאז גם בידיעות. צר לי על כך שחולדאי שוב נתפס כאן בקלקלתו (וגם חוסר התיאום בינו לבין הדוברות שלו. ממש מביך).

מור גלבוע בחברה טובה

בהערת אגב, ניצלתי את ההזדמנות של ההפגנה בשביל להחליף כמה מילים עם ח”כ ניצן הורביץ. עדכנתי אותו לגבי הצעתו של נח עפרון להקצאת נת”צ באבן-גבירול (הורביץ לא היסס וטען שהוא בעד). ביקשתי ממנו לבדוק את הפער בין הדרך הסביבתית-חברתית שבה הוא פועל לבין הדרך האנטי-סביבתית ואנטי-חברתית שבה פועלת סיעת מרצ המקומית. נקווה שהוא ירד לעומקם של דברים (בכל זאת, כשמרצ בתל-אביב מצביעה בעד המשך שלטון הרכב הפרטי ונגד תחבורה ציבורית זה עלול להשליך גם על מרצ הארצית).

לקריאה נוספת על הכיכר והסיבות להחזרתה למפלס הרחוב מומלצת במיוחד תגובתו של דג כאן. נתראה במפגש הפעילים.

לא מזמן הייתי בארכיון העירוני של עיריית תל-אביב. הארכיון הוא מקום מופלא, עם עובדים מסורים, ובו חומרים רבים שאינם מצויין באינטרנט וגם בעתיד לא יהיו בו. בין השאר מצויים בו פרוטוקולים של ישיבות מועצת עיר מהשנים שלפני 2005, פרוטוקולים שמגלים הרבה על המציאות הנוכחית שלנו וגם על דברים שנאמרו, הובטחו ונשכחו.

בין שאר החומרים המצויינים שניתנים לקריאה בארכיון נתקלתי במקרה בפרוטוקול מתחילת 1999. השנה הראשונה של חולדאי בתפקידו כראש עירייה, קצת לפני באג אלפיים. מי שהייתה האופוזיציונרית מספר 1 באותן שנים, חברת המועצה גילה הרץ, העלתה שאילתא הנוגעת למדרכות העיר החסומות ע”י רכבים חונים. חולדאי טעם שהוא עובד על זה ורואה לעצמו כמטרה לשחרר את המדרכות מהחנייה הדו-גלגלית. בתחילת כהונתו חולדאי טרם אימץ את הסלוגן “אין לי סמכויות”, שבשנים האחרונות נמצא בערך במחצית מהמשפטים שלו, ולכאורה מדבריו לגילה הרץ עולה כי חולדאי באמת חשב על הנושא הזה בזמנו. עברו 11 שנים מאז, ילדים קטנים שהיו בכיתה ב’ התגייסו לצבא, סטודנטים הספיקו להקים חברות סטארט-אפ ולעשות אקזיט, ראשי ממשלה התחלפו, מלחמות התחילו והסתיימו ובמדרכות תל-אביב אין שינוי. הרכבים עדיין שוכבים עליהן וחולדאי עדיין ראש העירייה. ממש כאילו מדבור בסטטוס-קוו היסטורי.

בין שאר הפרטים שעולים מהפרוטוקול חולדאי מדווח שהטעות ההיסטורית של איפשרו חנייה על מדרכות העיר עברה ב-1991, ושהוא מנסה לתקן את העוול ההיסטורי.

ברשותכם, אני אצטט את תשובתו של חולדאי להרץ וגם אשים פה לינקים לצילומים של הפרוטוקול עצמו לנוחיותכם. כך אומר חולדאי במרץ 1999 (הדגשה שלי) :

“כבודו רוצה להחזיר את המדרכות לתושבי תל-אביב. כבודו אמר את זה, כבודו כתב את זה, והגברת הניכבדה [השגיאה באיות במקור וכך גם שאר השגיאות בהמשך הציטוט], שעומדת מולו, יודעת את זה. אבל, אנחנו חיים בתוך עמנו, ויש לנו בעייה שמיספר כח-האדם לאכיפה, יכולת היציאה למכרז על נושא גרירה, מימוש תוכנית התחבורה הכוללת, שנועדה לתת תחליפים ובהתאם. ואם חברי-המועצה הנכבדים ישתפו איתנו פעולה, במיסגרת בנייתה והגשמתה של תוכנית התחבורה, שעליה אנו שוקדים כרגע, הרי נגיע, בסופו-של-דבר, לכך, שהמדרכות יחזרו לבעליהן החוקיים, קרי, הולכי רגל.

פרשת המדרכות בעיר תל-אביב היא פרשה כאובה, שאינה נוגעת רק לעניין החנייה. היא נוגעת למיספר התמרורים המונחים עליהן, מיספר האובייקטים המונחים עליהם, פחי-הזבל שהונחו עליהן, ועוד 1,001 מיטרדים, שבמיסגרת התקציב הקיים, רק בעבודה יסודית, תיכנון מתאים ותקציב, נצליח להחזיר.

ולכן, בואו, את ואני, ניראה את זה כמטרה משותפת.

תודה.”

עברו 11 שנים מאז שחולדאי נכנס לתפקידו. אין תזוזה בנושא הזה (כמו בנושאים אחרים). הרלוונטיות מתחדדת על רקע ההודעה לעיתונות של עיריית תל-אביב בנוגע לעידוד הליכה ברגל לעבודה. ביום רביעי הקרוב יתקיים כנס בנוגע לנושא הגעה לעבודה באופן סביבתי. בין השאר נראה מה ההבטחות של העירייה בסוף 2009 שוות (לא הרבה יותר ממה שהן היו שוות ב-1999). אותי באופן אישי מעניין האם וכיצד העירייה סופרת הגעה של אנשים לעבודה באמצעות הליכה ברגל.

השאילתא של הרץ על מדרכות העיר. חלק 1 (קליק להגדלה)

החלק השני של השאילתא כאן

החלק השלישי והאחרון כאן

המצב של מדרכות תל-אביב מתבטא בתמונה הבאה (כל המכוניות חונות באופן חוקי):

11 שנים של חולדאי והמכוניות עדיין חונות על המדרכה

אגב, אם נעשה ספירה קלה נגלה שבמהלך שלטון חולדאי סך התקציב העירוני שהוצא עומד על יותר מ-30 מיליארד ש”ח. מעניין לכמה כסף חולדאי התכוון שצריך כדי לתקן את המצב הנוכחי. משעשע שאנשים עדיין חושבים שחולדאי הוא סוג של איש ביצוע (אולי דומה יותר לאיש קרטוע).

בבניין המדרכות ננוחם ובא לתל-אביב גואל.

במקום מקבץ לינקים רגיל, הפעם יעסקו הלינקים במבנה אחד ספציפי שלאחרונה זכה למנה של ביקורות בעיתונות - מבנה תיאטרון הבימה החדש. מדובר בעוד מבנה המנציח את מורשת חולדאי לשנים ארוכות. לצד מבנה המגורים הגרוע ביותר שחולדאי חתום עליו, מגדל נוה-צדק, מצטרף למורשת חולדאי מבנה הציבור הגרוע ביותר שנבנה בתקופתו - הבית המחודש של התיאטרון הלאומי שמזכיר יותר מקלט אטומי מאשר מבנה שקשור ליצירתיות. חראם על השחקנים והיוצרים שזה יהיה ביתם החדש.

פוסט זה מתכבד לעשות סדר בים הביקורת שכבר נכתבה על מבנה זה. אם יש לכם עוד לינקים אתם מוזמנים להוסיף. הבה נתחיל:

1. יוסי קליין תוקף בהארץ. ככל הנראה הכתבה הכי טובה בנושא זה עד כה, ואני מצטט:

“את בניין הבימה החדש יהיה קשה להעלים ושאלת יופיו או כיעורו איננה יותר על הפרק. אין עכשיו עובדה מוצקה ממנו. השאלה היא, איך צמח דבר כזה ממש מתחת לאפם של גדודי אדריכלים, אנשי תרבות, אבירי שימור ועיתונאים דעתנים. הניסיון להפקיד את השמירה על ערכים תרבותיים בידי אדריכלים, לא שונה מהפקדת חתול על שמנת. מישהו שמע על אדריכל שמתייחס לאיכותו של בניין הבימה? כשאני שואל אותם על כך, הם מגלגלים עיניים לשמים ומניחים אצבע על שפתיים. דני קרוון קיבל אותו כנתון, ניצה סמוק לא רוצה להתייחס, דניאלה פוסק, אדריכלית העיר בשעה שהתוכנית אושרה, מסרבת אפילו לשמוע את השאלות.”

2. רותי שוחט בהארץ מסבירה על תהליך הבנייה (שבכלל הסתוותה כשיפוץ) שחרג מ-31 מיליון ש”ח ל-91 מיליון ש”ח ועשוי לחרוג שוב בהמשך (אל תעשו עניין. מה הם כבר 60 מיליון ש”ח בין חברים הכיס שלכם לפיאסקו הזה).

3. מאמר מערכת שוב בהארץ מסכם ומספיד:

“כל העיכובים והעלויות הללו היו כמובן נשכחים אילו חזרו השחקנים והקהל למבנה ידידותי, מזמין ואהוד. אך יש מקום לספק, בעיקר כאשר משווים בין קופסת “הבימה” המסתמנת ובין מבנים דומים בעולם, המתנאים בסגנון קליל ופתוח. את “הדיבוק” הזה כבר מאוחר להוציא מהבימה, אבל אולי מוסדות אחרים ילמדו לקח כלשהו ממחזה זה אודות מידתיות, נמהרות ומגלומניה.”

4. האדריכל ארז אלה בראיון בגלריה (עוד לא יצאנו מעיתון הארץ) מחווה דעה:

“הבניין אטום לחלוטין ולא מקיים שום קשר לרחוב. זה לא עומד אפילו בסטנדרטים של שיעור באורבניזם שנה א’. מעציב אותי שלא היה דיון מעמיק בשיפוץ של הבימה. התיאטרון מתחרה היום בהרבה מדיומים אחרים, ונראה שלא היתה שום מחשבה על כך. לדעתי יש פה הזדמנות אדירה שהוחמצה, גם מבחינת התיאטרון וגם מבחינת העיר”

5. ניסן שור בטיימאאוט (צריך לדפדף לעמוד 50) מייחל לסקאד שיהרוס את מבנה הבימה וכותב:

“זה אפילו לא פיל בחנות חרסינה. זו גופה של ממותה שמוטלת באמצע בית קפה קטן ואינטימי, ספקטקל פנטזיסטי שיצא מכלל שליטה אבל אפילו לא יכול להינות מאפקט פולחני של יצירה קאמפית. סתם מכוער, כמו שאומרים.”

6. אדר’ יוסי מטלון מצר על בניית הקופסה.

7. רותי דירקטור לא מאמינה למראה עיניה.

יש הרבה מאוד לקחים שצריך להפיק מהסיפור של הבימה. סוגיות של שיתוף ציבור, מכרזים לתוכניות, התאמה בין מבני הציבור לעיר ועוד ועוד. הנושא של השיפוץ והרחבת הבניין ראויים ודאי לעבודת מאסטר באדריכלות. אם יש כאן לפחות מידה של (אי-)צדק היסטורי ניתן למצוא אותה בכך שלא רק לדרום העיר יהיה מבנה מזעזע של רם כרמי (התחנה המרכזית החדשה שהיא המבנה הגרוע ביותר שנבנה בתולדות מדינת ישראל). עכשיו גם למרכז העיר, בלב האליטה התרבותית יהיה גוש בטון ענק ומיותר של רם כרמי, גוש שיותר מהכל ישמש כמורשת אדריכלית לתקופה בה תל-אביב איבדה הרבה מהרגישות האנושית שהייתה לה כדי להראות שיש לה כלי גדול במיוחד. סר פטריק גדס ומאיר דיזנגוף (שהניח את אבן הפינה לתיאטרון הבימה הראשון בשנות ה-30) מתהפכים בקבריהם.

תוספת:

8. אדר’ איתי הורביץ על רם כרמי ומה שנראה כאחיזה במציאות שהולכת ומתרופפת.

במסגרת השלמת החסכים התרבותיים שלי הייתי השבוע בהצגה “הרפר ריגן” בתיאטרון גשר. מדובר במחזה בריטי של מחזאי צעיר ובולט בשם סיימון סטיבנס שעושה לעצמו שם בווסט אנד. על העיבוד העברי והבימוי של המחזה אחראי עודד קוטלר, כאשר בתפקיד הראשי משחקת ליאורה ריבלין.

ראשית, צריך לציין שמדובר בהצגה טובה מאוד, אם כי לא קלה לצפייה. המחזה עוסק בפריצת חומות וביציאה מעולם אשר מוגן בשקרים לעבר השלמה עם החולשות האנושיות שלנו (ויש הרבה מהן במחזה). התפקיד הראשי במחזה זה הוא תפקיד נשי, מה שנותן פרספקטיבה שבמחזות מודרניים (שברובם אם יש תפקיד ראשי אחד הוא של גבר) חסרה לרוב. עוד מהלך יוצא דופן הוא המבנה הבסיסי של המחזה. לא מדובר כאן בהתחלה-אמצע-סוף קלאסיים אלא במסע דרך אינטראקציות. גיבורת המחזה, הרפר ריגן (ליאורה ריבלין), נמצאת על הבמה לכל אורכו כאשר בכל סצינה נמצא איתה על הבמה אחד משחקני המשנה (בין היתר בעלה סת’ ריגן, המשוחק ע”י דבל’ה גליקמן המצויין) ולעתים נדירות שניים. המחזה מותח את גבולות היכולת של ליאורה ריבלין, והיא מצידה מתמודדת עם התפקיד בהצלחה רבה.

המחזה עצמו מאוד מאופק ברובו, המהלכים מרומזים לא פעם וכל סצינה עטופה בשכבות של רבדים ואופציות לפרשנות - מההתחלה עם הבוס שעוגב על הגיבורה ומנסה לחסום אותה מלנסוע, ועד המפגשים הכמעט-מיניים-אימהיים עם הנער בן ה-17 על הגשר בלונדון. הרפר, אישה בגיל העמידה, שוברת את החומות שהיא הציבה לעצמה במהלך החיים, סוגרת חשבונות ישנים עם אמה, מורדת בסמכות ובסוף מגיעה לסוג מסויים של גאולה והשלמה עם המציאות כשהיא חוזרת לבסוף הביתה.

כמו כן נעשתה עבודה טובה מאוד בכל הנוגע לתפאורה במחזה. הבימות הקטנות שנכנסות ויוצאות מהבמה מאפשרות יצירה של הצגה אשר קופצת ממיקום למיקום במהירות רבה. לשמחתי, נכתבו כבר ביקורות טובות על ההצגה הזו שמתארות בפרוט רב יותר את תוכן המסע שאותו עוברת הרפר ריגן - שרית פוקס במעריב וגם סיריוס בלק מצאו שההצגה הזו בהחלט מצדיקה נסיעה ליפו. ההצגה הזאת מאוד מומלצת לכל מי שעדיין חושב שתיאטרון זה מקום שבאים אליו כדי להתרגש (ולא כדי לראות מופעי בידור זולים).

גילוי נאות: תיאטרון גשר נתן לי הזמנה (זוגית!) להצגה הזו שלאחריה אף התקיים מפגש קצר עם יוצרי ההצגה. מספר בלוגרים נוספים (קומץ די מעניין) קיבלו גם הם הזמנה (עדיין אין לנו נישה של בלוגרי תיאטרון ממש כמו שיש בלונדון. יכול להיות שזה גם קשור לכמות העשייה כאן ושם). לא התחייבתי לכתוב ביקורת על ההצגה ובטח לא ביקורת חיובית. בנוסף, גיליתי שאני נהנה הרבה יותר ללכת לתיאטרון (במיוחד כשמדובר בהצגה טובה) מאשר למופעי החבובות של מועצת העירייה.

עוד הערה אחת: תודה למי שהמליץ לי ללכת ל”אין נופים אבודים” של רות קנר בסוזן דלל. ההצגה הזו עושה חסד גדול עם תמר ברגר, יעקב שבתאי, אריה פילץ, כרם חינאווי ודיזנגוף סנטר. הרגשתי כאילו אני נמצא בתוך סיור ארכיאולוגי בקינג ג’ורג’ פינת דיזנגוף ולא על כסא באולם.

המלצות להצגות נוספות יתקבלו בברכה.