לא תאמינו, אבל הייתי היום שוב בבת-ים, לכבוד כנס השקת הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני שתתקיים שם בשנה הבאה. אני ארחיב על הכנס המרתק שכלל פרזנטציות של תשעה אדריכלים ואמנים מחו”ל, אבל עד שאני אעשה את זה אתם מוזמנים לצפות בלחיאני פוצח בשירת “ירושלים של זהב” על החוף (שימו לב בעיקר לוירטואוזיות בסוף הפזמון). ככה עושים פוליטיקה.
לחיאני נראה לי כזה ערס בת-ימי סימפטי שהצליח. ככל הידוע לי התושבים שלו די מרוצים מפועלו לטובת העיר בת-ים ולטובתם.
ובכן, השבוע יצא לדרך המכרז לפרויקט חידוש מתחם תחנת מנשיה (האזור שנמצא מערבית לתיאטרון גשר, דרומית לנוה-צדק) העירייה הוציאה למכרז את חידוש ושיקום התחנה במסווה של שימור אתר היסטורי. תחנת הרכבת של מנשיה הייתה התחנה של צפון יפו ופעלה עד קום המדינה. מטרת ה”שיקום” של העירייה זהה לשיקומו של נמל תל-אביב, כלומר יצירת מתחם צרכני-בידורי שלא קשור לכלום ומהווה אבן שואבת לפרבריסטים. העיקר הכסף, כמו שאומרים.
ואם כבר מדברים על כסף, אז אחרי הריסת אוסישקין, השאלה האם המקום שיתפנה יהווה המשך של פארק הירקון או כמו שידידנו סלע טוען, עוד מקום שייצר הכנסות מארנונה. אני שם את הכסף שלי על כך שגם אזור אוסישקין ינודל”ן.
לעיון נוסף: מתחם תחנת מנשיה
בקרוב אפסיק לעבוד. אלה הדברים שלא יהיו לי אחרי כן:
1. רכב ליסינג (סיטרואן C4 אדום במקרה שלי).
2. קיוביק קטן, משמים ורועש עם מחיצות בד בצבע כחלחל-אפרפר.
3. ציפיה דרוכה ליום חמישי.
4. בוס.
5. כתיבת פוסטים בהחרשה מהעבודה (כלומר מהקיוביק).
6. השאלה שאני שואל את עצמי כל יום - למה אני הולך לעבודה?
7. נסיעות בציר ז’בוטינסקי לעבודה ב”פתח-תקווה”.
8. הפסקות קפה.
9. קימפולים, release, שיחות עם ארה”ב בלילה ועוד דברים שלא מומלצים לאף אחד.
10. הרגשה שהחיים חולפים על פניי בלי שאני שם לב.
וגם זה פוסט במסגרת פרויקט הכתיבה הקבוצתית של חנית.
זה היה די צפוי. במקום פארק במרכז העיר, חולדאי שם חניון “זמני”. פארק קריית ספר לא יקום תחת ראש עיר שמקדש את הרכב הפרטי ואת הראייה הכלכלית על-פני הראייה האנושית של העיר. בינתיים, אתם מוזמנים לחתום פה על עצומה לטובת הפארק, ולראות את סגן ראש-העיר, דורון ספיר, מבטיח לדבלה’ גליקמן הבטחות בלי כיסוי של צלופן אפילו.
בבחירות הבאות, אנחנו חייבים לבחור מישהו שגר בתוך העיר ולא בעבר הירקון הצפוני.
חברים יקרים, אני שמח לשתף אתכם בעובדה שבשעה טובה ולאחר ארבע שנים סיימתי סופסוף את התואר השני במנהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב (רקנאטי). אני אשמח אם מעתה ואילך תפנו אליי בתואר החדש שלי - מאסטר (מאסטר של חרטוטים, ובכל זאת). בתור אחד שפקד את ספסלי הלימודים בבניין המרכזי ביותר בקמפוס אוניברסיטת תל-אביב בשעות הערב בימים לא אחידים (כי ככה התוכנית בנוייה), אני נאלץ להסכים עם הקולות הקוראים להפרטת בתי-הספר למנהל עסקים. במסלול שעשיתי (ושאפילו הייתי נציגו במועצת הסטודנטים, רחמנא ליצלן) ישנם מעל לאלף סטודנטים (ובכל ה-MBA בפקולטה כ-1,600 איש) והצפיפות רבה, והאיכות לא גבוהה מספיק, לצערי, גם אם יש כאלה שמשלים את עצמם.
אני עדיין לא בטוח מה “יצא” לי מהתואר מלבד כמה קשרים וניסיון פוליטי מסויים שנצבר במועצת הסטודנטים ולא ממש קשור לפקולטה לניהול. מספר התוכניות החוץ-תקציביות בפקולטה לניהול עלה פלאים בשנים האחרונות, והן משמשות בעיקר כמקור להכנסות לאוניברסיטה במסווה של עדיפות אקדמית. שכר הלימוד בתוכניות הלא ציבוריות נע בין 80,000 שקל בתוכנית האקזקיוטיב ל-180,000 שקל (ובמילים מאה ושמונים אלף ש”ח) בתוכנית של קלוג-רקנאטי. שכר הלימוד בתוכנית שאני עשיתי הוא מגוחך ועומד על 25,000 ש”ח בלבד. התוכניות החוץ-תקציביות פוגעות בתוכנית הציבורית, מכיוון שהן מקבלות עדיפות בבניית המערכת ובכיתות ומשאירות אותנו עם תוכנית ציבורית פגועה מאוד וארוכה. כמו כן, בהשוואה מול תוכניות בחו”ל, אין היום אף תוכנית ראוייה ללימודי מנהל עסקים בישראל ורבים רבים לוקחים הלוואות ונוסעים לארה”ב או לאינסיאד בצרפת ולא חוזרים, שהרי צריך להחזיר את ההלוואות האלו איכשהו.
על-מנת שבמדינת ישראל ינוהלו עסקים גדולים, ושיהיו פה הנהלות של חברות ענק, על המדינה לשאוף לכך שיהיה בתוכה לפחות בית-ספר אחד למנהל עסקים ברמת העל של העולם, ובית-הספר הזה חייב להיות פרטי ויקר (אין מודל אחר לנושא הזה שעובד). התחום של ה-MBA כולו הוא תחום מקצועי ולא מחקרי והלימודים בו מיועדים לאנשים שנמצאים כבר בתוך קריירה מסויימת ושואפים להמשיך ולטפס. אין שום מניעה שתחום זה יצא מהפיקוח על שכר הלימוד, אחרי הכל לא מדובר פה בהקניית מקצוע או תואר ראשון. ללא הפרטה של תחום לימודי מנהל העסקים עוצמתה הכלכלית של מדינת ישראל לא תמומש וגם אם עוצמה כלכלית היא לא הכל בחיים, היא עדיין חשובה מאוד למדינה, על-מנת להגדיל את תשלומי המסים בסופו של דבר ואת השירותים הניתנים לציבור הרחב.
יצא לי פוסט קפיטליסטי משהו. בשבוע הבא, אדון בשכר המינימום וכיצד בעולם קפיטליסטי קיצוני השאיפה היא שכולם ירוויחו שכר מינימום ושכבה קטנה מאוד תחיה חיי מותרות בלי לעבוד בכלל.
לקנות מקום חנייה אחד.
מספר חברים הסבו את תשומת ליבי לכך שלעתים אני זורק בבלוג זה מושגים אורבניסטיים ללא הרחבה על משמעותם, ואשר אינם מצויים עדיין בשימוש רחב בארץ. ובכן, על-מנת לאפשר דיון קל יותר וגם להרחיב על עמדותיי בנושא, אני רוצה להרחיב על מושג המפתח - ג’נטריפיקציה, ובאנגלית Gentrification.
הג’נטריפיקציה בבסיסה מתייחסת לתהליך בו אוכלוסיה חזקה יחסית נכנסת לאזור המאופיין באוכלוסיה חלשה יותר. התהליך מלווה בד”כ בעליית מחירי הנדל”ן ולפעמים גם במה שקוראים לו “אובדן אופי השכונה” ודחיקת רגליהם של התושבים המקוריים. יש לג’נטריפיקציה גם צדדים חיוביים רבים, וביניהם שיפור המרחב הציבורי בשכונות בהן היא מתרחשת לרוב. במאמר הקצרצר והמומלץ הזה ישנה התייחסות לנקודות הטובות והרעות של תהליך כניסת האוכלוסייה החזקה, ומציינים שע”י פעולה תכנונית נכונה ניתן לשלב אוכלוסייה חזקה ללא דחיקת רגליהם של התושבים הותיקים בשכונה, למרות העלייה המתבקשת של מחירי הנדל”ן.
באותו מאמר, הכותבים מתייחסים למעגל האנושי המניע את תהליך הג’נטריפיקציה והם מפרטים את הסדר הבא:
1. האמנים, הראשונים להתייצב בשכונה חלשה יחסית, נשכחת, מוזנחת, לא יקרה ובעלת אופי.
2. המגניבים, (לא מצאתי מילה עברית ל-Hipsters), שבאים בעקבות האמנים לאזור המגניב החדש.
3. היאפים, מגיעים בשלב השלישי על-מנת לגור באזור שכבר שוקם, שוקק פעילות, חמוד, ועדיין טיפה מגניב.
4. הטחונים, מגיעים בסוף לאחר שהשכונה התברגנה לחלוטין ושודרגה למעמד-על.
שכונה, למשל, שעברה כבר את כל התהליך היא נוה-צדק שכיום מיועדת לטחונים בלבד, וצועצעה לחלוטין. מי שהיתה שכונה מוזנחת עד לפני עשרים וחמש שנה, ולאחר מכן שכונת אמנים, היא כיום שכונה לטחונים. תהליך ג’נטריפיקציה מסויים עובר על פלורנטין, אבל לא ברור עדיין עד לאיזה שלב בהיררכיה תגיע השכונה הזו.
אני באופן אישי חושב שג’נטריפיקציה היא תהליך טוב, אבל על-מנת ליצור איזון ולא להרוס את השכונה המקורית בה תהליך כזה מתבצע נדרשת עבודה תכנונית והתחשבות בדרישות התושבים הותיקים כדי להשאיר את רובם בשכונה. צריך לחשוב עם התושבים איך לעזור להם להישאר בשכונה (לפתוח מועדונים לקשישים, מתנ”סים לילדים וכו’). בכל מקרה, שכונות מזרח תל-אביב, הן היעד הבא לג’נטריפיקציה הזוחלת, אבל לא ברור כמה שנים יקח עד ששכונת התקווה תהפוך ליעד מגורים לגיטימי ליאפי שכמוני (שמנסה לעבור לצד של המגניבים).
התל-אביביות המוחצנת מקבלת בראש ב”ירושלים האחרת”. תל-אביב כבועה אטומה עם חומות סופגת ביקורת על ההתעלמות המופגנת שלה ממקום שאולי בכל זאת מסוגל לתפקד באופן שפוי. הפוסט אורח של אודי הורוביץ העלה לי בראש את הצורך לנסח מדוע כל-כך קשה לצאת מתל-אביב (ואני אפילו לא נולדתי בעיר הזו, בניגוד לאחרים) אפילו לרגע. מעבר לזה, צריך לחשוב האם מדינת ישראל מסוגלת להכיל אלטרנטיבה עירונית לתל-אביב והאם ירושלים יכולה לעשות זאת.
בקיצור, לכו תקראו את זה.
זה בניין מגורים מתוכנן בלונדון:
זה מלון תת-מימי בדובאי שכבר התחילו לעבוד עליו:
וזה הזין הגדול ששמו ליד איילון:
בוגרת של המחלקה לסרטי תעודה באוניברסיטת דיוק בשם גוונדולין אוקסנהאם (Gwendolyn Oxenham) פנתה אליי לטובת שימוש בתמונה שצילמתי בחוף תל-אביב לטובת פרומו לסרט תיעודי שהיא וחבריה מכינים על משחקי כדורגל ספונטניים ברחבי העולם. גוונדולין ושותפיה הרימו את האתר שלהם ואפילו שמו את התמונה שלי שם, בתור עוד דוגמה לכדורגל ספונטני. נחמד לי שרואים את דגל ישראל בקטן מתנפנף לו על רקע חבורת גברים ישראלים עם כרס וכדור.
התכנון של חבורת הדוקומנטריסטיים הוא לצלם אנשים משחקים כדורגל על רקע הפירמידות, להראות איך בעזרת שחקני כדורגל באפריקה מעלים את המודעות למניעת איידס, ובכלל לעמוד על הכיף הגלובלי של המשחק הזה, והשפעותיו מחוץ לליגות ולמפעלים הרשמיים.
(על חוף הים של תל-אביב)
ואם כבר מדברים על כדורגל, הרשו לי להמליץ לכם על הספר “How Soccer Explains the World” של פרנקלין פויר. הספר תורגם לעברית אפילו והוא סוקר נושאים כמו למה הליגה בברזיל היא על הפנים (שחיתות), הזהות הקטלונית המתחזקת בעזרת קבוצת הכדורגל של ברצלונה והתחזקות הציונות ע”י קבוצת הכח וינה בשנות ה-20.
שיתוף התוכן שלי ברשת מביא לי הרבה יותר ממה שחשבתי עד היום. אני מרגיש שכל הווב 2.0 הזה בכל זאת יוצר משהו אמיתי (גם אם לא מקבלים תלוש משכורת על זה).
עכשיו בדיון